היה זה ליל ט"ו בשבט. קהל רב של חסידים הצטופף סביב שולחנו של רבי יוסף-מאיר מספינקא. סלסילות ובהן פירות ממינים שונים ומגוונים פיארו את השולחן. ובראש השולחן ישב הרבי ודיבר על משמעות ראש השנה לאילנות בעבודת הבורא.

הצדיק עמד על המשותף לאדם ולאילן, ובתוך הדברים אמר:
"במאמץ ובהשקעה מרובים ניתן להיטיב את גדילתו של עץ, אף אם צמח עקום וקמל מחוסר מזון ומים. לפעמים, על-ידי טיפול מסור ועקשני, מצליחים להפוך עץ קמל ונובל לאילן פורח".

אל בית-המדרש נכנס באותה שעה יהודי לבוש הדר, שזקן מלא עיטר את פניו. הוא נדחק אל ירכתי השולחן והציב עליו סלסילה ענקית מלאה פירות משובחים.

הרבי הרים את עיניו, וכשהבחין באורח התפשט חיוך רחב על פניו. הרבי הזמינו לשבת לידו, וכל משך ההתוועדות קירבו אליו ביותר. איש מכל החסידים לא ידע מיהו היהודי הזר שהביא לרבם את סלסילת הפירות הענקית ושזכה לקירוב כה חם מצידו.

אבל לאחר הסעודה שמעו את הסיפור המלא מפיו של האורח הזר.

"נולדתי בגרמניה, ורק לפני שנים אחדות היגרתי לכאן", פתח האיש. "החינוך שקיבלתי בביתי היה מנותק לחלוטין מכל קשר לתורה ולמצוות. אבי וגם סבי נמנו עם חוגי ההשכלה בגרמניה, ובדרך הזאת חונכתי גם אני.

"בבואי לכאן הקמתי מפעל קטן לטקסטיל. בתחילה שיווקתי את סחורתי רק לסביבה הקרובה, אך עד מהרה החלה ההצלחה להאיר לי פנים והיקף מסחרי גדל והסתעף. שלחתי סחורות לכל רחבי המדינה ואף ייצאתי סחורה למדינות סמוכות. הכול היה טוב ויפה ומוצלח.

"האסון בא בוקר בהיר אחד. באותו בוקר היתה דעתי זחוחה במיוחד, בעקבות עיסקה מצויינת שסגרתי אמש, קניתי כמות ענקית של חומר-גלם במחיר זול במיוחד, וכבר חשבתי על הרווחים העצומים שאפיק מעיסקה זו. שילמתי את כל התמורה במזומן ואחר-כך חגגתי עם הספק בהרמת כוסית.

בעוד אני מהרהר בהנאה בעיסקה המוצלחת, נכנס אל משרדי ספק הסחורה ותבע את התשלום עבור הסחורה שסיפק לי. בתחילה הייתי בטוח שהוא מתלוצץ. אבל עד מהרה התברר לי כי נפלתי בפח.

בהבזק מהיר נזכרתי, כי במהלך החגיגה אמש, לא חתם עמיתי על קבלת הכסף, וכך נותר החוזה כשהוא חתום על-ידי ומאשר את קבלת הסחורה ואת מחוייבותי לשלם תמורתה.

סילקתי בחמת זעם את הנוכל מעל פני, אך הוא לא התרגש מזעמי ובטרם יצא הודיע לי, כי בדעתו לתבוע אותי למשפט. צנחתי על כורסתי חסר-אונים. היה ברור לי שהוא יזכה בדין, ובמקום הרווחים הגדולים שחלמתי עליהם, אצא נקי מנכסיי.

"חשתי ברע ויצאתי אל הרחוב לשאוף אוויר צח. פגשתי באחד ממכריי הישנים, חסיד כמותכם.

סיפרתי לו על האסון שקרה לי. הוא יעץ לי לנסוע עימו אל רבו-רבכם ולשאול בעצתו. אף שהייתי מנוכר לכל הנושא הזה, נעניתי לו, פשוט מתוך ייאוש.

"לא אשכח את מראה עיניו הזוהרות של הרבי באותו ערב בו זכיתי להיכנס לחדרו. מבלי שיכולתי לשלוט בדמעותיי הן פרצו החוצה, ובקושי הצלחתי לספר על הצרה שקרתה לי."

"כשסיימתי את סיפורי, פנה אלי הרבי ושאל אם אני שומר שבת. בקושי ידעתי מהי שבת, ולכן לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לשאלתו. הסברתי, שעיסקאות רבות נסגרות דווקא בשבת, ולכן איני יכול להימנע מעבודה בשבת.

"הרבי הוסיף לשאול אם אני מקפיד על כשרות המזון. השבתי בשלילה, ונימקתי זאת בכך שטרדותיי הרבות אינן מאפשרות לי לשים לב לפרטים קטנים כאלה. הרבי הוסיף לשאול אם לפחות אני מניח תפילין. גם הפעם היתה תשובתי שלילית וחמקמקה.

"הרבי החל לשדל אותי להניח תפילין מדי יום. 'אם תניח תפילין מדי יום, מבטיח אני לך כי תצא בדין כשידך על העליונה', אמר לי. לאחר התלבטויות רבות הסכמתי לבקשת הרבי ויצאתי את חדרו בלב קל יותר.

"מה אומר ומה אדבר, מאותו יום התחלתי להקפיד על הנחת תפילין. זה לא היה קל לאדם כמוני, וכמה פעמים כמעט נשברתי, אבל זכרתי את הבטחתי לרבי. כידוע לכם, 'מצווה גוררת מצווה', וממצוות תפילין נגררתי לקיומן של מצוות נוספות."

"הגיע יום המשפט. היה זה בט"ו בשבט, בדיוק לפני שנה. סיכויי לזכות בדין נראו אפסיים לגמרי, אך הלכתי למשפט בלב קל,
כשבאופן בלתי-מוסבר אני שם את מבטחי בהבטחתו של הרבי.

"הנוכל תיאר אותי כרמאי, שנטל ממנו סחורה ומסרב לשלם, והמציג את הניירות המאששים את טענתו. אני סיפרתי את האמת, ששילמתי אך לא קיבלתי קבלה. אינני יודע כיצד להסביר זאת, אך השופט שוכנע בכנות דבריי וזיכני בדין.

"מאותו יום, משרדי סגור בשבת. לא זו בלבד שהדבר לא פגע בעסקיי, אלא הם פרחו עוד יותר. אני עצמי התקרבתי לחיי תורה ומצוות מלאים, אף שאינני חסיד של ממש, כמוכם.

"היום, במלאת שנה לאותו יום שבו זוכיתי במשפט בזכות רבכם הקדוש ואשר בו כאילו נולדתי מחדש, מצאתי לנכון להעלות לרבי פירות ביכורים".