השבוע בפורום חינוך: התפרצויות בכי מוגזמות

פעם אחת כשרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי היה עדיין נער צעיר, הגיעה קבוצת סוחרים לצידון, שם התגוררה משפחת התנא.

הם באו כדי לקנות תבואה ובכיסו של כל אחד מהם היה סכום כסף גדול ביותר. בחוששם להתאכסן במלון, פן יגנבו מהם כספם, הם פנו אל ביתו של רבי שמעון בר יוחאי, בידעם כי עוברי אורח תמיד ימצאו אצלו דלת פתוחה, שלחן ערוך ומיטה מוצעת.

הם נכנסו פנימה, בהשאירם את חמוריהם בחוץ. רבי שמעון לא היה בבית ואת הסוחרים קיבל בנו הצעיר, אלעזר. הם ישבו לנוח והסתכלו כיצד אלעזר הצעיר, שישב ליד התנור, אוכל לחם טרי. שאמו הוציאה מהתנור.

ואכן היה מה לראות. אלעזר אכל בתיאבון בלתי רגיל, ככר אחרי ככר. אמו לא הספיקה להוציא מהתנור ולתת לו והוא כבר גמר וביקש עוד. כך נמשך הדבר זמן מה והצעיר "חיסל" לחם אחרי לחם.

"בחור מסכן" – אמרו הסוחרים בינם לבין עצמם – "ודאי יש לו חור בקיבה, שהוא מוכרח לאכול כל כך הרבה. תודה לא-ל שאין הרבה כמותו, אחרת היה מתרגש עלינו רעב ומחסור".

אלעזר הצעיר העמיד פנים כמי שאינו מבין את דברי הסוחרים, אולם הוא הבין כל מילה. הסוחרים יצאו עתה לשוק, לקנות מה שהם צריכים בהשאירם את חמוריהם קשורים לגדר ביתו של רבי שמעון.

אך הלכו להם, יצא אלעזר, התיר את קישורי החמורים והעלה אותם אחד אחד לעליית הבית, כאילו היו כבשים רכים, בני יומם. כל מאמץ לא ניכר עליו, בעשותו מלאכה לא קלה זו.

משחזרו הסוחרים, נדהמו לראות כי חמוריהם נעלמו. אובדי עצות רצו לפתוח בחיפושים, אולם בראותם את הנער עומד לפניהם מחייך וצוהל, הבינו כי הוא עולל להם זאת, ברצותו "לסדר" אותם כנראה. ברגע זה שמעו נערת חמורים והקול בא מעבר לעליית הבית! הם עלו וראו כי כל החמורים נמצאים שם, בריאים ושלמים, אך רעבים כהוגן ונוערים כמתלוננים על היחס המעליב…

טכסו הסוחרים עצה בינם לבין עצמם ולבסוף החליטו ללכת לבית המדרש, שם לומד אותה שעה רבי שמעון, ולספר לו את אשר קרה להם.

"אתם העלבתם את בני"? – שאל רבי שמעון את הסוחרים – "או שמא הכעסתם אותו בדבר מה?"

"לא התכוונו להעליב אותו" – ענו הסוחרים – "אולם לא ידענו שהוא מבין את שפתנו ובראותנו כי הוא אוכל כל כך הרבה, הערנו הערות אחדות…"

"אני רואה שהעלבתם אותו בהערותיכם" – אמר רבי שמעון – "כי אחרי הכל, מה זה עסקכם איזה תיאבון יש לו וכמה הוא אוכל ? וכי משלכם הוא אכל. או שעליכם לדאוג למזונותיו? אין זאת, אלא שהשם יתברך, הנותן חיים לכל חי, דואג גם למזונותיו של כל אחד ואחד לפי צרכיו. אני מציע לכם לחזור ולבקש את סליחת הנער. אמרו לו, כי אני אמרתי שיסלח לכם".

"אולם מה יהיה על החמורים" – המשיכו הסוחרים להקשות.

"לזה אל תדאגו" – השיב להם התנא הגדול – "השאירו זאת לבני, הוא יסדיר לכם את הענין".

הסוחרים חזרו אל אלעזר הצעיר ובקשו את סליחתו. הם גם סיפרו לו כי אביו ביקש שיסלח להם. אלעזר סלח להם מיד ועלה לעלייה, כדי להוריד את החמורים. ומה גדולה היתה פליאת הסוחרים, בראותם כי הוא מוריד אותם שניים שניים בבת אחת, מבלי שיתאמץ במיוחד.

הסוחרים אשר מימיהם לא ראו דבר שכזה, נתנו בנער מבט מבוהל ועזבו במהירות את המקום…

לא עבר זמן רב ורבי שמעון נאלץ להימלט על נפשו, מפחד הרומאים שביקשו לתפסו, על כי הוא התנגד לשלטונם שדיכא באכזריות את היהודים וגזר על התורה ושמירתה.

אלעזר ויתר עתה ברצון על הנוחות של הבית ונדד יחד עם אביו. ולבסוף הם התחבאו במערה, שם עשו שלוש עשרה שנה בלימוד ותפילה. מעץ החרוב שצמח להם במערה הם ניזונו ומהמעיין שנבע שם, שתו לרוויה. אלעזר הצעיר למד יחד עם אביו ומאחר שהתורה מתישה כחו של אדם, הרי ככל שהתקדם בלימוד וסיגל לעצמו אורח-חיים של קדושה ופרישות, הוא איבד מכוחו הגופני הגדול. עד שלבסוף היה לאיש קדוש כאביו – התנא הגדול הרשב"י.