בשנת 361 למספרם – 293 שנים אחרי חורבן בית שני – עלה על כס הקיסרות הרומית שליט בשם יוליאן. הוא שלט שנתיים ימים בלבד ומת ב-363.

בתקופת שלטונו הקצרה הצטיין יוליאן ביחסו הידידותי אל היהודים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונו לבנות מחדש את בית המקדש אשר בירושלים.

סיפור המעשה נרשם למען הדורות על ידי היסטוריון יווני בשם סלאמאיוס הרמיס סוזומנוס, שחי בירושלים כשמונים שנה לאחר מכן והיו לו מקורות מהימנים שעל פיהם הוא רשם את קורות העתים.

הקיסר יוליאן היה בן אחיו של קונסטנטין "הגדול" ששלט בשנים 337-272. קונסטנטין זה קיבל על עצמו את האמונה הנוצרית ומכאן ואילך הפכה הנצרות לדת השלטת ברומי כולה. הוא העביר את בירת הממלכה מרומי לביזנטיון, שאת שמה הסב, לפי שמו הוא, לקונסטנטינופול (330).

עם מותו של קונסטנטין, התפלגה האימפריה הרומית לשלושה חלקים, כאשר שלושת בניו מתחלקים בניהם בירושה. במאבק המר על השלטון נרצחו כמעט כל בני משפחת המלוכה ויוליאן היה מן הבודדים שנשארו בחיים. הוא נסע לאתונה ולמד שם פילוסופיה. במרוצת הזמן הוא התאכזב מהנצרות ונהיה לעובד אלילים, לפי האופנה השלטת ברומי העתיקה. הודות לכך הוא זכה לכינוי "יוליאן הכופר".

מאוחר יותר נעשה יוליאן לאחד המצביאים המהוללים של רומי ובתור שכזה נחל נצחונות מזהירים במלחמתו נגד השבטים הגרמניים והפראנקים. כאשר הקיסר רצה להגלות את יוליאן למזרח הרחוק, התקוממו חילותיו ומינו את מפקדם האהוב לקיסר (360). כעבור שנה הוא החליט להכריז על חופש הדת לכל האזרחים שבממלכתו ולמעשה הראה יחס ידידותי אל היהודים, הרבה יותר מאשר אל הנוצרים. באיגרת מלכותית אל "קהילות היהודים" שבממלכתו, כתב יוליאן, כי הוא משחרר את היהודים מהמס המיוחד שהיה מוטל עליהם. להלן הוא כותב, כי מאז ומתמיד השתדל להגן על היהודים וכי במו ידיו השמיד לא אחת פרטיכלים, הוראות מפלות ועלילות נגד היהודים.

באותה איגרת הוא מנסה להסביר ליהודים, כי המלך הקודם, דודו קונסטנטין לא היה אשם בחוקי האפליה שחוקקו נגד היהודים בימיו. הוא הטיל את האשמה על האנשים שסובבו את הקיסר, אותם הוא מכנה "ברברים" אשר אין אלוקים בלבם. הוא מסכם פרק זה במכתבו, באומרו כי הוא, יוליאן. הוציא את כולם להורג, וממילא יש לשכוח אותם ולא לזכור את מעשיהם.

בסיום איגרתו מבטיח יוליאן ליהודים, כי כאשר יסיים את מלחמתו נגד הפרסים, הוא יבנה מחדש את עיר הקודש ירושלים, "אשר כל כך הרבה שנים הייתם משתוקקים לראותה מיושבת והנה אני אסייע בידכם לישבה".

אולם, הפגנת הידידות של הקיסר יוליאן לא הרשימה את היהודים. הם ידעו כי זה לא רציני וכל מה שמאחורי דבריו הן השאיפות הפוליטיות שלו וטובתו-הוא. היהודים לא ראו בו "כורש" חדש, שנשלח על ידי ההשגחה העליונה, כדי להביא את גלותם לסיומה ולבנות מחדש את בית המקדש החרב.

ההיסטוריון היווני-נוצרי סוזומנוס, שהוזכר לעיל, כותב כי "ידידותו" של יוליאן אל היהודים הודרכה והוכתבה על ידי שנאתו לנוצרים וכי הוא קיווה שבסופו של דבר ילכו היהודים אחריו ויסגלו לעצמם את אורח חייו.

לאחר מכן קרא אליו יוליאן את זקני היהודים ושאלם מדוע אין הם מקיימים את חוקי התורה, בכל מה שנוגע להקרבת קורבנות? הזקנים השיבו, כי מאז שחרב בית המקדש אין אפשרות להקריב קורבנות, יען כי דבר זה מותנה בכך שבית המקדש עומד על תלו וכוהנים עומדים ומשרתים.

כדי להפגין את כוונותיו הרציניות, הורה יוליאן לאוצר המדינה לתת הקצבה כספית ניכרת ליהודים, כדי שיוכלו לגשת לבנין בית המקדש. סוזומנוס מעיד כי כבר החלה פעילות קדחתנית בקרב היהודים, הן כדי לגייס אמצעים הון כדי להשיג את בעלי המקצועות הדרושים לבניה. קודם כל החלו לנקות את שטח בית המקדש מהלכלוך והזוהמה שהצטברו שם. אפילו נשים עזרו בעבודה זו. אחרות הביאו את תכשיטיהן ותרמו אותן למטרה הנעלה. עד מהרה נוקה השטח והחלו ההכנות להנחת אבן היסוד.

אולם אז קרה — לפי עדותו של סוזומנוס – רעידת אדמה חזקה מאד. אבנים גדולות התעופפו לכל עבר, כאשר האדמה פתחה את פיה. רבים מן הפועלים היהודיים נפצעו, בתים בסביבה התמוטטו ואנשים רבים נספו באסון הגדול שירד על העיר.

כאשר שככה הרעידה, חזרו הפועלים לעבודתם. אחדים משום שחשבו שעליהם להשלים את אשר ציווה הקיסר ואחרים — משום שבעצמם רצו להמשיך בבנייה.

מסתבר כי הם סירבו לראות באסון שהונחת עליהם יד ההשגחה, שכנראה היתה נגד הבניה בשלב זה.

וכאילו כדי להדגים ביתר שאת אי-שביעות רצון זה, פרצה לפתע דליקה גדולה באתר הבניה ופועלים רבים מצאו שוב את מותם. עתה כבר נראה היה לכולם בבהירות כי עדין לא הגיעה השעה לבניין בית המקדש והעבודה הופסקה.

אין כל אפשרות לבדוק ולאמת את כל העובדות, על פרטיהן, המובאות על ידי סוזומנוס. עובדה היסטורית היא, כי הקיסר יוליאן נפל במערכה נגד הפרסים בשנת 363 ובכך נגוז חלומו לבנות את בית מקדשם של היהודים בירושלים.