אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "היה דוד (המלך) יודע שעתיד בית-המקדש להיות חרב, והקרבנות יהיו בטלים, והיה מצטער על ישראל, במה יהיה כפרה לעוונותיהם. ואמר הקב"ה לדוד: בשעה שהצרות באות על ישראל בעוונותיהם, יעמדו לפניי יחד באגודה אחת, ויתוודו על עוונותיהם לפניי, ויאמרו לפניי סדר סליחה [=י"ג מידות הרחמים], ואני אענה אותם…".

ה’לבוש’ (רבי מרדכי יפה) מסביר, שהסליחות תוקנו במקביל לסדר התפילה: הפסוקים שלפני הפיוטים הם כנגד פסוקי דזמרה [ופותחים ב’אשרי’, שהוא עיקר פסוקי דזמרה] ; הפיוטים עצמם עם ה"שלוש-עשרה מידות הרחמים" שאומרים ביניהן – הם כנגד תפילת שמונה-עשרה ; מסיימים ב’אשמנו’, ’שומר ישראל’, ’ואנחנו לא נדע’ וקדיש תתקבל – בדומה לסיום תפילות שחרית ומנחה כל השנה.

הפסוקים הנאמרים לפני כל פיוט חשובים יותר מהפיוטים, שהרי הם נאמרו ברוח-הקודש, ואילו הפיוטים הם רק תקנת חכמים. לכן יש לאומרם במתינות ובכוונה, לפחות כמו את הפיוטים עצמם.

קיימים שמות רבים לפיוטים: אלה הנאמרים עם י"ג מידות הרחמים מכונים ’סליחה’; המתארים את עקידת יצחק – ’עקידה’; העוסקים בחשבון-הנפש – ’תוכחה’; ועוד. האשכנזים קראו ’פזמון’ לכל שיר עם בית או שורה החוזרים ונאמרים (ויש להקפיד לפחות לחזור זאת בסוף השיר).

בסידורי הגאונים רב סעדיה ורב עמרם ובדברי רב האי גאון והרמב"ם מדובר רק על אמירתם בעשרת ימי תשובה, אבל רבי יצחק בן-גיאת כתב: "אנו מנהגנו מתחילת אלול". כיום, למנהג הספרדים אומרים סליחות מב’ באלול עד (כולל) ערב יום-הכיפורים, ואומרים בכל יום נוסח זהה. למנהג האשכנזים וחב"ד מתחילים מתחילת השבוע שחל בו ראש-השנה. ואם חל ביום שני או שלישי (כבשנה זו), מתחילים במוצאי-השבת הקודמת. ממשיכים עד (וכולל) ערב יום-הכיפורים, ולמנהג חב"ד, אומרים רק עד (וכולל) ערב ראש-השנה.