השבת הסמוכה לפסח נקראת בשם 'שבת הגדול' ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו.

שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל במצרים, היתה בעשירי בניסן, חמישה ימים בלבד קודם גאולתם.

לשבת זו נצטוו ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". באותו היום לקח כל אחד מישראל שה לפסחו (להקריבו) וקשרו לכרעי המיטה.

המצרים – שהכבשים היו אלוהיהם – שאלו את ישראל מה זה לכם? ואלו השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה' עלינו, העומד להכות את בכוריכם.

הלכו בכורי מצרים לאבותיהם ואל פרעה ובקשו מהם לשלוח את ישראל, וכשנתקלו בסירוב, עשו מלחמה עמהם והרגו מהם עם-רב. זהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר שהשם הכה את המצרים על-ידי הבכורים. לזכר ניסים אלו קבעו את השבת הזו כיום מיוחד, וכינוהו בשם 'שבת הגדול'.

בקהילות ישראל נהגו לומר את ה"הגדה של פסח" לאחר תפילת מנחה של שבת, החל מן הפסקה "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", וזאת, כאמור, משום שתחילת הנס היה בשבת זו. טעם נוסף למנהג זה מובא במדרשי חז"ל: בכדי להרגיל את הנערים בהגדה שתהיה שגורה על פיהם.

כן נהגו בכל קהילות ישראל, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות את העם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשו. החכם, הגדול שבחבורה, דורש בהלכות הפסח ובענינא דיומא, כשהוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכים את הלב.

על-אף שהיום בו קרה הנס הוא עשירי בניסן – שאינו חל תמיד בשבת – הרי שהמאורע נקבע להיות בשבת, וזאת מאחר והתאריך י' בניסן כבר "תפוס" לתענית צדיקים, לזכרה של מרים, אחות משה ואהרן, שנפטרה באותו יום.