שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן נישא בהערצה בקרב יהודי מרוקו ובפי כל מי שנתוודע לאישיותו המיוחדת. הוא נולד בשנת ת"ק בירושלים, שם הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב בחברון. בשנת תקכ"ג נשלח על-ידי יהודי העיר כשד"ר (שליח דרבנן) למדינות צפון-אפריקה. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: "החכם השלם, סיני ועוקר-הרים".

רבי עמרם יצא לכמה וכמה מסעות בארצות צפון-אפריקה, ושב מהם ובאמתחתו סכומים נכבדים, נדבת-ידן של קהילות ישראל בעבור יהודי חברון. נסיעתו האחרונה הייתה בשנת תקמ"ב. בהגיעו לכפר אשג'ן (כעשרה קילומטרים מהעיר ואזאן), תקפה אותו מחלה קשה והוא נפטר שם.

על-אף שנות-חייו הקצרות – ארבעים ושתיים שנים בסך-הכול – נחקקה דמותו על לוח הדורות. עד עצם היום הזה מוזכר שמו ביראת-כבוד. אף נתקיים בו ברבי עמרם "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". לאחר פטירתו נהפך קברו, השוכן על גבעה קטנה מתחת לעץ זית עתיק, מוקד משיכה להמונים. סיפורים רבים, על ניסים וישועות שאירעו על-ידי התפילה על קברו, עוברים מפה לאוזן בפי יוצאי מרוקו.

קברו של רבי עמרם שימש אבן שואבת כל ימות השנה, אך פעמיים בשנה משך אליו המון רב במיוחד – ביום פטירתו ובל"ג בעומר, יום הילולת רבי שמעון בר-יוחאי. ביום זה נהגו אלפים מכל ערי מרוקו וכפריה לנהור למקום הקבר, להבעיר מדורה ענקית בקרבתו, ללמוד קבלה, לשיר ולשמוח – לכבוד התנא.

חלפו שנים. יום אחד מונה לוואזאן מושל שונא יהודים. במיוחד הכעיסה את המושל נהירת היהודים אל קבר רבי עמרם, שהיה בתחום שליטתו. סיפורי הניסים שהתהלכו סביב הצדיק וקברו הוציאוהו מכליו ממש. שנה אחת החליט המושל לשים קץ לדבר. בהתקרב ל"ג בעומר הציב חיילים חמושים סביב הכפר אשג'ן, והפיץ הודעה כי כל יהודי אשר יעז להתקרב למקום בל"ג בעומר – מתחייב בנפשו.

יהודי האזור, ששמעו על הגזרה החדשה, הצטערו מאוד, אך נאלצו לציית לה, מתוך פחד. לעומת זאת, תושבי הערים והכפרים המרוחקים יותר, לא ידעו על האיסור הפתאומי ויצאו לדרכם, כמדי שנה. רק בהגיעם לוואזאן נודע להם כי לא יוכלו לפקוד את קבר הצדיק וכי עשו את דרכם לשווא.

הגיע ליל ל"ג בעומר. על הגבעות סביב אשג'ן ובכל הדרכים המובילות אל מקום הקבר עמדו חייליו של המושל. הערב ירד. קרבה ובאה שעת ההדלקה המסורתית. שקט מוחלט שרר במקום ובכל הסביבה כולה לא נראתה נפש חיה.

לפתע הואר הכפר באור חזק. לחיילים ששפשפו את עיניהם בתדהמה נגלה מחזה שלא-ייאמן: מדורה ענקית בערה בצמוד לקברו של רבי עמרם; קולות רמים של שירה ושמחה עלו סביבה, משל היה המקום מלא וגדוש חוגגים.

כמה מן החיילים החליטו לגשת לקבר ולבדוק את הפלא מקרוב. בהגיעם למקום הקבר התפלאו לגלות כי במקום שוררת עלטה ושקט מוחלט. חזרו החיילים לעמדותיהם והנה המחזה הפלאי חזר ונשנה, וקולות ה'חוגגים' נשמעו שוב למרחקים. חבריהם של החיילים שיצאו למקום התקשו להאמין לגרסתם, עד שהלכו בעצמם למקום הקבר. גם הם מצאו במקום רק חושך ודממה.

בשלב מסויים התחילו החיילים לחשוש כי האש וקול החוגגים מקורם בשדים וברוחות שהוזעקו על-ידי היהודים. ככל שהוסיפו להתבונן במדורה הגדולה ולהקשיב לצלילים שבקעו מכיוונה, השתכנעו והלכו כי אמנם כוחות אופל השתלטו על האזור ועוד מעט-קט יקומו עליהם לעשות בהם שפטים.

אט-אט החלו החיילים להישמט מעמדותיהם, עד שבמקום לא נותר אפילו חייל אחד. מבועתים עד עומק נשמתם התקבצו החיילים סביב ביתו של המושל, ובהתרגשות רבה סיפרו לו על הפלא המתרחש בחלקת הקבר של הצדיק היהודי.

המושל הספקן החליט ללכת בעצמו אל מקום הקבר, כדי להיווכח בצדקת דברי חייליו, והנה דבריהם נכונים: מרחוק נראית במקום מדורה גדולה וקולות חוגגים נשמעים ברמה, אך כשמתקרבים למקום – המחזה נעלם והדממה שבה לשרור שם.

חכך המושל בדעתו, שקל את הדברים לכאן ולכאן, ולבסוף החליט כי אם יימשך הדבר – יוכלו היהודים לספר על עוד נס שאירע על קברו של רבי עמרם… במצב כזה, אמר בליבו, כבר עדיף להתיר להם לעלות אל קברו.

עד מהרה נפוצה הבשורה המשמחת כי בוטל האיסור להתקבץ סביב קבר הצדיק. בתוך שעה קלה החלה נהירה המונית למקום. אלפי יהודים, תושבי הסביבה, והמוני העולים שהגיעו ממרחקים וטרם הספיקו לשוב על עקבותיהם, מיהרו אל המקום. באותה שנה הייתה שמחת ל"ג בעומר באשג'ן גדולה מתמיד.

(על-פי 'אל מעיין העדן')