שאלה בפורום: חינוך בגיל 9 חודשים?

ימים וחודשים עוברים עליו בשוחות הבוציות של שדה הקרב. הוא שוכב ללא ניע, הרובה דרוך אל מול האויב הגרמני, הנמצא עשרות מטרים ממנו. הוא חושב על אשתו ושלושת ילדיו. המחשבה עליהם נותנת לו כוח לשרוד ולעבור את אימי המלחמה.

כבר שנה ניטשת המלחמה העקובה מדם בין הכוחות הרוסים לגרמנים. רבבות צעירים כבר שילמו בחייהם. הכוחות שקולים, וסוף הקרבות אינו נראה באופק.

הפוגה קצרה ממטחי האש. חילופי משמרות. ר' זלמן ברונשטיין זוחל בזהירות אל הבונקר, משתרע על דרגש עץ ומנסה להירדם, בטרם יזעיקו אותו לשוב לעמדתו.

פתאום נכנס לבונקר קצין רוסי, מפזם שיר-לכת, ומתחיל להתגלח. ר' זלמן פקח את עיניו. הוא התקשה להבין מדוע החליט הקצין להתגלח דווקא באוהל החיילים הזוטרים. יותר מזה הפריע לו הזיוף הבוטה בשיר. הוא לא התאפק: "חבר קצין, השיר המקורי מושר קצת אחרת"…

מופתע פנה אליו הקצין: "מכיר אתה את השיר? אם-כן, אתה חייב לשיר אותו, אני אינני לא יכול בלעדיו". לא הועילו הסבריו של ר' זלמן שבמצב רוחו הנוכחי אין הוא מסוגל לשיר. הוא נאלץ לשיר את שיר-הלכת העליז, כשהקצין מאזין בהנאה גלויה.

כשסיים, החל הקצין לרטון על הצבא הרוסי: "איך שלחו זמר מחונן כל-כך לחזית? זה עוול לא-יכופר. עוד היום אני מעלה את העניין במפקדה".

ר' זלמן שב לשגרת המלחמה ושכח את כל העניין. עברו עוד ימים של קרבות, אש תופת וסכנת נפשות, שמהם ניצל בניסים. בזמנים האלה שם לנגד עיניו את דמות רבו, הריי"צ מליובאוויטש, וחש ביטחון מהידיעה שהרבי מתפלל לשלומו.

יום אחד עברה קריאה במכשירי הקשר: "מי כאן הזמר ברונשטיין?". הוא התייצב מיד לפני קצין הבונקר והלה הודיע לו: "קיבלתי פקודה להעבירך מיד למפקדה. קח את חפציך וזחל לשם. אבל היזהר! כל תנועה לא-נכונה עלולה להיות גורלית".

בלב מלא חשש עשה ר' זלמן את הדרך באדמה הבוצית, תוהה על סיבת הפקודה המוזרה. רק כאשר הועבר אל קציני התרבות, הממונים על המקהלה הצבאית, קישר זאת לדבריו של אותו קצין, שלפניו שר את שיר-הלכת.

עתה נדרש להציג קונצרט זוטא לפני המפקדים הבכירים. הוא ידע שעתידו תלוי במידת הצלחתו, והחל לשיר שוב את שיר-הלכת הרוסי, והפעם ביתר רגש. הקצינים יצאו מכליהם מהתפעלות. הם החלו לריב עליו, ולבסוף מצאו הסדר שיאפשר לשלבו בהופעות לפני פלוגות רבות.

עם הלהקה עבר ר' זלמן מבסיס לבסיס. המפקדים והקצינים היו לחבריו הטובים, ובמיוחד היה מקור גאווה לחיילים היהודים. באחד הקונצרטים אף נשלח אליו פתק מאת קצין יהודי ובו בקשה לשיר "משהו ביידיש". הוא אכן שר לפניהם שיר יהודי, שהזכיר להם את יהדותם.

תאריך ההופעה הבאה כבר נקבע. זו תהיה אחת ההופעות החשובות ביותר, לפני מאות רופאים צבאיים. התאריך: היום הקדוש, יום-הכיפורים… לר' זלמן היה ברור שלא יקיים הופעה ביום-הכיפורים.

בבוקר היום הקדוש ביקש ר' זלמן למסור למנהל המוזיקלי, כי תקפו אותו כאבים עזים בראשו ובגרונו, וכי לא יהיה מסוגל לשיר היום. המנהל ניסה ללחוץ עליו אך לשווא. באין-ברירה התקיימה ההופעה בלעדיו.

ר' זלמן ישב בחדרו, שקוע בתפילת יום-הכיפורים, ממה שזכר על-פה. אחריה החל באמירת פרקי תהילים. ברקע נשמעה שירת הזמרים ונגינת התזמורת הצבאית.

לפתע התדפקו על דלתו חדרו שלושה קצינים בכירים. "אתה הזמר ברונשטיין?" שאלו, ומיד המשיכו: "יודע אתה איזה יום היום?". ר' זלמן נחרד, אך אזר עוז וענה בביטחה: "כן, יום-הכיפורים".

פניהם התרככו ותחינה שקטה נשמעה מהם: "יהודים אנחנו. תוכל לשיר לפנינו כמה קטעים מתפילות היום הקדוש?". נרגש ענה להם ר' זלמן: "איך אוכל לשיר ו'רשמית' אינני מסוגל לשיר"…

לקצינים היה רעיון. מאחורי המחנה שכן יער עבות. שם יוכלו לשמוע את התפילה והשירה באין-מפריע. ר' זלמן חש בהתרגשות שאחזה בהם, והבין כמה הם משתוקקים להיזכר בבית אבא, בחיים היהודיים שטעמו בילדותם.

שם, ביער, תחת עץ עבות, עומד לו ר' זלמן מול שלושת הקצינים, עוצם את עיניו ומתחיל לזמר את תפילת 'כל נדרי', בנעימה המסורתית. "על דעת המקום . . אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"…

הוא מסיים את 'כל נדרי' וממשיך ב'ונתנה תוקף'. תפילתו מתגלגלת בדבקות, וכל מילה ומילה מקבלת משמעות רבת-עוצמה. באמצע המלחמה, כשהעתיד לא ידוע, עומדות ביער שלוש נשמות יהודיות, והניצוץ שבהן בוער בלהט קדושת היום.

ר' זלמן סיים בקטע מקדושת מוסף: "שמע ישראל, הוא אלוקינו… הוא יושיענו ויגאלנו", ואז פקח את עיניו. הוא ראה מראה שלא שכח כל ימיו: שלושת הקצינים הקשוחים עמדו שפופים, בעיניים עצומות, והתייפחו כילדים. "מי יודע", חשב בליבו, "אם לא לשם כך שלחה אליי ההשגחה העליונה את הקצין בבוקר אותו יום, שם בבונקר"…

(ר' זלמן ברונשטיין עלה לארץ אחרי המלחמה והיה ממייסדי כפר-חב"ד. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בבית-הכנסת המרכזי בכפר. נפטר לפני כשש שנים)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות