הוא תמיד שמע מאימו "לא נורא מתוקי, נשבר לא נורא, אבא יקנה חדש . . ." לא קרה כלום, אז קיבלת שלושים במבחן" "מה, החבר מתלונן שנתת לו מכה בכוונה, אני אדבר עם אבא שלו ואומר לו שאתה אף פעם לא מציק לאף אחד בכוונה". . .

לכל שלב בהתפתחות הילד – האדם, ישנן אמירות תואמות מצב וגיל. יש גיל בו אמירות מעין אלה הן אכן ראויות ויש גיל בו אמירות אלה הן בבחינת אסון. אלא שיש הורים המאבדים לעיתים את תחושת ההתמצאות המרחבית בגילו הכרונולוגי של ילדם, הם ממשיכים לגונן עליו ללא הרף, גם כשהוא מצוי כבר בשכבת גיל בה הוא בהחלט יכול להתמודד בכוחות עצמו מול דברים שבעבר הלא רחוק יתכן והיו מאיימים עליו. האמירות הנאמרות על הרצף ללא התחשבות במקדם הגיל תורמות להתפתחותה של תופעת הראש הקטן, 'הכל זניח', 'אין גבולות', 'אינני אחראי לכלום', 'לכל בעיה ישנו צוות פותרים אשר אינו כולל אותי' . . . למעשה נוצרת מציאות מתפתחת בתהליך מואץ במקביל לשנות הילד הגדל.

שנות הילדות חלפו להן ביעף, אין הוא עוד אותו ילד רך, עתה הוא אדם בוגר (על כל פנים, על פי מניין שנותיו . . .) אולם הבגרות והבשלות במיטבה טרם זכתה לשכון כבוד בהיכלו. הוא התמקם היטב במשבצת הַטַיָח, כל מחדל מטויח על ידו ביד אמן, הוא ימצא את כל קשת הסיבות המצויות בעולם, אולם לעולם הוא לא יחבר את עצמו כחוליה מחברת בין סיבה למסובב, הוא אף פעם לא יהיה שם. בכלל, אין זה נורא אם התקלקל דבר מה מכוח עשייתו, לא כולם אמורים לדעת שהוא היה בסביבה. ואם כבר ייוודע למישהו, הוא יהיה מוכן לשכנע אותו כי ידו לא היתה במעל, היות ואין הוא יצרן של המוצר הפגום שזה עתה נשבר . . .