הבחור שהגיע בשבוע שעבר למשרד השידוכים בירושלים, לא תיאר לעצמו שכך תיראה הפגישה שקבע שם. בעודו מתאר לשדכן את התלאות הפוקדות אותו בשנים האחרונות בדרך למציאת המיועדת, הבחין כי עיניו של בן שיחו זולגות דמעות. ישבו שניהם ובכו יחד. "אני מאוד מזדהה איתך", הסביר את עצמו השדכן לאחר שנרגע, "גם אני חוויתי תקופה לא קלה. אני יודע בדיוק מה עובר עליך".

זו לא הפעם הראשונה שהרב אברהם בורודינסקי חש הזדהות עמוקה עם הלקוח שלו. למשרדו בעמותת 'מגן לחולה' בירושלים מגיעות בכל חודש עשרות פניות מרווקים חרדים בעלי רקע רפואי, המתקשים למצוא את זיווגם. למרות גילו הצעיר, הוא עומד מאחורי 32 שידוכים כאלה, כולם בהתנדבות. אברהם, המכונה אבריימי, נשוי באושר ואב לשלושה, אבל את השנתיים הקשות שעבר כרווק לאחר שהחלים מסרטן, הוא לא ישכח לעולם.

 יום כיפור בלתי נשכח

הכל התחיל לפני כאחת עשרה שנה, בעיצומו של חודש אלול. אבריימי, בן 18, בחור חרדי ירושלמי, חניך ישיבת קול תורה בירושלים, מגיע עם חבר להתרמת דם של עמותת 'זכרון מנחם' בבית החולים הדסה. התרמה במסגרתה מבודדים התרומבוציטים (כדוריות דם לבנות) מהתרומות ומועברים לחולי סרטן הזקוקים להם. בשל גילו הצעיר נאמר לו כי עליו לתרום תחילה תרומת דם רגילה ורק אחרי חודש לחזור לתרומה הייעודית. הוא לא ויתר על המצווה ובעשרת ימי תשובה חזר שוב להמשיך בהליך התרומה, מה שבדיעבד, הציל את חייו.

החשש הראשוני שמשהו לא בסדר אצלו, התעורר כאשר האחות שהקישה את מספר תעודת הזהות שלו, החווירה לפתע. "הספירות שלך מאוד גבוהות", אמרה לו ושלחה אותו לבדיקה במכון שרת. "הרופאה שם תדבר איתך על הבדיקה", היא גמגמה, אבל אבריימי כבר הבין שמדובר במשהו שקשור לסרטן.

"לא נבהלתי", הוא מספר, זוכר כל פרט ופרט מהיום ההוא. "הכוחות של החסד ליוו והחזיקו אותי. אני זוכר שבאותם רגעים, על אף שאני ליטאי, חשבתי על ביטוי מעולם החסידות. הרגשתי "שנפתחים לי צינורות מלמעלה", שאני מקבל סיעתא דשמיא מיוחדת לעבור את זה".

במכון ההמטולוגי הרופאה שאלה שאלות כלליות עליו ועל מצבו המשפחתי, וביקשה לקרוא להורים בדחיפות. אבריימי ניסה להימנע. אימו היתה אז מנהלת של סמינר גדול ואביו מנהל רוחני בישיבת קול תורה, והוא לא רוצה להטריד אותם ערב היום הקדוש. אבל הרופאה התעקשה, ולאחר זמן קצר הגיעו ההורים במונית, מלווים בידיד המשפחה הרב בנימין פישר, יועץ רפואי ויו"ר אגודת מגן לחולה.

הרופאה שוחחה עם ההורים, אבל מי שעדכן את אבריימי על מצבו היה דווקא הרב פישר. "גילו לך סי אם אל",  אמר לו לאחר שקרא את האבחנה הראשונית, "זה סוג של סרטן הדם, אפשר לחיות עם זה. קצת כדורים והכל יסתדר". הרב פישר ניסה להרגיע, אבל הדבר היחיד שעניין את אבריימי באותו הרגע היה אם ינשרו לו השערות ותהיה לו קרחת.

מבית החולים הוא חזר לחדרו בישיבה, שם שמע לראשונה את הניגון של מרדכי בן דוד שיצא באותם ימים למילים "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי כי כל לבב דווי וכל ראש לחולי". המילים המדויקות, המתאימות כל כך למצבו, עשו את שלהן ואבריימי פרץ בבכי תמרורים. הוא לא שאל למה זה קרה דווקא לו. בבית שלו חינכו אותו ש"לא שואלים שאלות". הוא רק ביקש מהקב"ה כוחות להילחם במחלה.

יום הכיפורים היה הקשה ביותר שידע בחייו. הרופאים אסרו עליו לצום והוא אכל לשיעורין, שוהה בחדר סמוך לישיבה שם יכול היה לשמוע את התפילות. "זה היה יום כיפור שלא אשכח בחיים. כל תפילה קיבלה משמעות מצמררת 'מי ישלו ומי יתייסר מי בקיצו ומי לא בקיצו'… הרגשתי ממש שאני מתפלל לחיים ולא למוות".

"להסיר את הפחד מסרטן"

תוצאות בדיקת מח עצם שהגיעו בסוכות, הראו שהיתה טעות בדיאגנוזה הראשונית. הסתבר שהמחלה בשלב מתקדם יותר ממה שחשבו, ואבריימי צריך טיפול מיידי. המשפחה החליטה לדחות חתונה של אחד האחים שהיתה אמורה להתקיים אחרי החגים, עד שאבריימי יחלים.

במשך כל התקופה מסייע למשפחה הרב בנימין פישר. בעצתו הועבר אבריימי לבית החולים רמב"ם ושם, לצד הטיפולים הכימותרפיים הקשים, מתחילים בהליך השתלת מח עצם. ששה מאחיו עוברים בדיקות התאמה, ואפילו רבים ביניהם מי יזכה במצווה "ממש כמו האבנים בחלום יעקב", מחייך אבריימי. הוא כותב להם מכתב תודה נרגש ומציין שעצם הרצון לתרום לו כבר מחזק אותו. לאחר הבדיקות נמצא כי לאחד האחים התאמה מלאה. אבריימי עובר השתלה ומאושפז בבידוד שלושה חודשים, כאשר באורח ניסי ובלתי רגיל לדבריו, השתל נקלט ללא סיבוכים.

באחד מימי האשפוז הגיע לבקרו דודו, הרב שמואל אויערבך, (אבריימי הוא נכדו של הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, מגדולי הפוסקים). הרב עודד אותו ובירך שיזכה להפיק תועלת מהמצב ולסייע לחולים אחרים.

אחרי שלושה חודשים של טיפולים מתישים אבריימי השתחרר מבית החולים, הודה לבורא עולם והתחיל לחפש ולבדוק איך אפשר לקיים את מה שהדוד אמר."המטרה שלי היתה  להסיר את הפחד מפני המחלה, ובין היתר את הפחד להגיד את שמה. הגעתי להרבה אנשים, הכרחתי אותם להגיד את המילה סרטן ואפילו כתבתי על זה מאמרים". בהדרגה הוא הפך כתובת לחולים אחרים ושמו עבר מפה לאוזן. "הגעתי כמעט לכל מי שפנה אליי, עודדתי גם אנשים חילונים, ופעם אחת הגעתי אפילו למשפחה בדואית שביקשה עזרה. לצערי יש המון עבודה בתחום הזה. בהדרגה הבנתי כמה חשובה התמיכה ההדדית דווקא בין חולה שהבריא לחולה שמתמודד, וכמה זה נותן כוח להמשיך במאבק".

אחרי האשפוז הממושך, אבריימי התקשה לחזור למסלול הרגיל בישיבה ועסק בעיקר בחסד ובמטרה שהציב לעצמו. הרופאים, שהיו מרוצים מתוצאות הבדיקות, הכריזו על החלמה. בינתיים החברים בישיבה התחילו להיפגש, לצאת, אבריימי קיבל הזמנות לחתונות אבל אצלו הדברים לא התקדמו.

"הפעם הראשונה שבכלל פחדתי ממשהו היתה בתקופה הזו של השידוכים. חששתי, מי תרצה אותי בכלל, עכשיו אחרי המחלה? אבל ההורים שלי תמיד אמרו – תתפלל והשם יעזור".

אבריימי מתאר את שנות הרווקות כתקופה הקשה בחייו, הרבה יותר מהמחלה עצמה. "אני זוכר שלראשונה שאלתי את הקב"ה למה אני צריך לעבור את זה? זה היה כבר אחרי שהחלמתי, הייתי בחור פעיל ועובד ועוזר לאחרים להתחתן אבל כאשר מדובר בי, כאשר אני מבקש שידוך, כולם נזכרים שהייתי חולה. כל הצעה שהגיעה גרמה לי לדכדוך נפשי עמוק. הציעו לי בחורות עם נכויות קשות, מחלות נפש או מחלות קשות אחרות, ולא הבנתי מה הקשר. הייתי חולה והבראתי, לא הבנתי למה זה מגיע לי".

הוא היה מודע למצבו ולא ביקש את מה שלא היה יכול להשיג, אבל במשך שנתיים לא נפגש בעצם עם אף אחת. "כל האחים שלי התחתנו עם משפחות של גדולי ישראל, משפחות מיוחסות. אני רק ביקשתי בחורה לנהל איתה אורח חיים, לא היה אכפת לי מישהי עם מחלות רקע כמו סכרת או משהו דומה. השנתיים האלה היו יותר קשות מתקופת המחלה ויותר כואבות מהטיפולים. אנשים באמת הציעו הצעות מטוב ליבם אבל כל הצעה הרגשתי שהיא פולחת את ליבי, כאילו מעמידים אותי בכיכר העיר ויורים בי".

 היכרות בוועדת הקלפי

התפנית המשמחת במצב הלא נעים הגיעה באופן בלתי צפוי, ואולי גם לא ממש נהוג במגזר החרדי. היו אלה ימי בחירות ואבריימי שימש כיושב ראש ועדת קלפי באחת הקלפיות בשכונת בית וגן. רחל, אז בת 23, אחת מבנות השכונה שהגיעה לקיים את מצוות היום, שכחה בבית את תעודת הזהות שלה. אבריימי, שגר בשכנות ומזהה אותה, מחליט להפעיל את סמכותו כיושב ראש הוועדה ולאפשר לה להצביע על סמך הזיהוי האישי כחוק. הוא משכנע את שאר חברי הוועדה, בהם נציגי מרצ, כי הוא מכיר אותה ובכך מאפשר לה לממש את זכותה הדמוקרטית. בדיעבר מסתבר שהשיחה שניהל בנועם ובכבוד עם הנציגים החילונים בקלפי נגעה לליבה של הבחורה, שלא שכחה את המקרה והחלה לברר עליו.

"כמה ימים אחרי זה הרב פישר קורא לי למשרד שלו ומספר על בחורה ששאלה עליי. הוא אמר שמצאה חן בעיניה הגישה שלי. היא בחורה בריאה וידעה שהייתי חולה, היא גם זכרה שהתפללה עליי בסמינר, על אברהם דוב בן מלכה, אבל זה לא הפריע לה".

מכאן החלו הדברים, כמקובל במגזר החרדי, להתגלגל במהירות. הורי הבחורה שהיו תחילה מלאי חששות, קיבלו לידם את כל הממצאים מהתיק הרפואי של אבריימי ונרגעו. הם התחתנו אחרי חצי שנה. לדבריו, זו היתה אחת החתונות השמחות שידע הציבור החרדי. "הגיעו אלפים לחתונה. כל מי שהתפלל להחלמתי הרגיש צורך לבוא ולשמוח. הרגשתי שהיה שווה להמתין כל השנתיים הללו".

אחרי החתונה החליט אבריימי שהוא חייב למנף את העיסוק בשידוכים לבעלי רקע רפואי. לדבריו, בציבור החרדי ולפעמים גם הדתי, הבעיה קשה יותר בשל מקרים של הסתרת מידע כאשר המשפחות בוחרות שלא ליידע את הצד השני. מצד שני הוא אומר, אין לתאר את הסבל הרב שנגרם למי שאינו יכול או בוחר שלא להסתיר את דבר מחלתו. "אנשים שלא מספרים על הבעיה שלהם נסמכים בעיקר על דעתו של הגאון הרב חיים קנייבסקי הסבור שיש לספר לבן/בת הזוג רק בשלב מתקדם של הקשר, כשמגיעים כבר להכרעה. לעומתו הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר שצריך לספר בתום השליש הראשון של הקשר ואני שמעתי זאת ממנו אישית. לדעתי זה אומר לגשת מראש לשידוך מבלי ליידע על בעיה רפואית, וזו אחת הסיבות שאני בתחום הזה".

בשנים הראשונות, כשאבריימי רק החל לעסוק בתחום, היה פונה מיוזמתו למנהלי מוסדות ומבקש מהם להעביר אליו שמות של צעירים להם יוכל לסייע. "אני לא מנסה לשדך אנשים מתוך התאמה של בעיה רפואית", הוא מדגיש. "אני קודם כל משתדל מאוד להכיר את הבנאדם ורק אחר כך לבדוק מה המגבלות שלו. למשל, לעולם לא אשדך בני זוג עם אותו סוג של מחלה גנטית. אני אשדך מישהי שלא יכולה ללדת עם בן זוג שיש לו רקע גנטי".

את ההדרכה המקצועית לעיסוק בתחום הוא למד במכון 'פועה', שם השתלם גם בייעוץ לשלום בית ובהדרכת חתנים. במהלך פעילותו נפגש אבריימי עם רווקים בעלי רקע רפואי שלא ממש יודעים איך לספר על הבעיה לבן הזוג. "ניגשה אליי בחורה חולת סכרת, שסיפרה שנפגשה עם בחורים מספר פעמים אבל תמיד הפגישה בה סיפרה על הסכרת היתה גם הפגישה האחרונה. היא אמרה שהרגישה כמו בהצגה, כי תמיד ידעה מראש שהכל ייגמר כשהיא תספר. בחור אחר הסתיר ממני שהוא היה חולה סרטן, ורק אחרי חמש פגישות הצליח לומר את זה".

על אגודת 'מגן לחולה'

אגודת מגן לחולה נוסדה בשנת 1991 על ידי הרב בנימין פישר, על פי חזונו של הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. בהיותו תלמיד ישיבה בן 18, יצא הרב פישר לסעוד את חברו במיטת חוליו בבית החולים. בזכות תפישתו המהירה, פיתח הרב פישר עם צוות בית החולים מערכת יחסים המבוססת על תקשורת דו כיוונית ואיסוף של מידע רפואי רב. זו היתה מערכת יחסים מיוחדת במינה, שהביאה אל פתח ביתו של הרב פישר משפחה נוספת שמצאה את עצמה מתמודדת עם אותו המצב בדיוק, כאשר אחד מיקיריה נזקק לטיפול רפואי. עם השיפור ברמת ידיעותיו והבנתו הרפואית, עלה גם מספר הפניות מצד משפחות החולים.

קטעים מתוך הכתבה שפורסמה בעיתון 'בשבע'