פרשת בחוקותי, על שם החוקים של התורה והשכר הכרוך בעשייתם, מסמלת כבר בשמה הרישמי 'בחוקותי' על איכות מיוחדת של מצב רוחני נעלה הקיים אצל האדם.

ישנם שני סוגי כתיבה  – האחד של דיו על נייר וכדומה. והשני חקיקה, חריטה על האבן. בשניהם ישנו מסר מסוים אך באופן הראשון האותיות והחומר נשארו שני דברים נפרדים. לעומת החקיקה בה האותיות הופכים להיות חלק מעצם הדבר עצמו.

כך כמטפורה החקיקה היא האופן הנעלה בעבודת ה'. האדם מתאחד ומתעצם לגמרי עם המסרים האלוקיים, וכך הם הופכים להיות חלק אינטגרלי ממציאותו.

בכל צבא ישנם מסלולי שירות שונים. ישנם החיילים הצעירים, הקרביים, שעומדים בחזית הכן להילחם בחירוף נפש. שעות השינה לא מסודרות. אוכלים קופסות שימורים ממנות קרב ברמה הבסיסית ביותר כדי לשרוד. 'רעל' בעיניים. דריכות שיא. לא מתחשבים בעייפות החומר. כל עוד שהעיניים לא נעצמות מאליהן הוא נלחם. ואחרי כל זה תמיד ישנה תחושה כל שהיא שלא עשינו מספיק. אין חיוכים מדושני עונג של שביעות רצון…

ויש את אלו הנמצאים בעורף. מגיע להם מינימום 6 שעות שינה מטכ"ליות. 3 ארוחות טעימות ומסודרות ביום פלוס 'בירור ניצוצות' בשק"ם. שעת ת"ש אחת לפחות פלוס הפסקות קלות מדי פעם. לאחר סיום שעות יום העבודה אין להטרידם למעט הקפצות חירום נדירות. אם יש קצת כאב גרון וחום, הולכים למרפאה ומוציאים 'גימלים'. גם הם חיילים כמובן  אך זו ליגה אחרת לגמרי. גו'בניקים בלע"ז…

גם בעבודה הרוחנית של עם ישראל 'צבאות ה" ישנם שני מסלולים.

ישנם שני ביטויים בחז"ל, שהם בעצם שני גרסאות במשנה החותמת את מסכת קידושין.

הראשון: 'אני נבראתי לשמש את קוני'. והשני: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני'.

האופן הראשון אומר: קודם כל שיהיה ברור, אני קיים. 'אני נבראתי', על כל המשתמע מכך. יש לי את ביתי וחיי הפרטיים, חזון ויעדים, רצונות ומאוויים אישים. כמובן, הכול בגבולות הגזרה של ההלכה. אה.. ונכון, המציאות הזו מחויבת ואמורה לשמש את קונה..

לעומת זאת האופן השני מדגיש שאין לאדם שום מציאות עצמאית 'אני לא נבראתי' כל מציאותו  הוא אך ורק 'אלא לשמש את קוני'. אין לו חיים פרטיים 24/7. הוא אמנם לפעמים גם אוכל  ויושן, אבל זה חלק מהלו"ז, חלק אינטגרלי מהפעילות השוטפת. כי חייבים לתדלק לצורך המבצע הבא.

בעומק יותר: גם באכילה והשתיה עצמה הוא מחפש ומוצא את התוכן הרוחני הקיים בהם עצמם מעבר לכך שהם אמצעי לקיום התורה והמצוות.כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. מציאותו לכשעצמה יש בה עניין אלוקי.

האכילה למשל. זה מצב שבו האדם לוקח משהו גשמי ומרומם אותו למצב רוחני שהוא בעצם שורשו הרוחני. מה שנקרא בשפת הקבלה והחסידות 'בירור הניצוצות'. לא רק שמעשיו הם לשם שמיים. הם עצמם קדושה. בכל דרכיך דעהו. בהם עצמם. אדם כזה אכילתו היא כהקרבת קרבן והנותן לו יין הרי זה כניסוך על גבי המזבח. השיריים שיש ממנו הרי זה פירורי שולחן גבוה הקדושים והמקדשים את האוכלם. אפילו הכסף ושטר הדולר אצלו הם מרוממים. אמרו חז"ל 'כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך'. המטבע עצמו קדוש והוא קמיע להצלחה.

הייתה פעם וועידת פיסגה בין שלושת המעצמות של פעם – רוסיה, בריטניה וצרפת. שלושת המנהיגים ישבו לארוחה דשנה באחת ממסעדות היוקרה במגדל אייפל.

כטוב ליבם ביין, התווכחו למי יש צבא מקצועי יותר. כשהטונים עלו ועמדו על סף משבר דיפלומטי.. החליטו שיעשו מבחן פשוט. כל מלך קורא לשומר האישי שלו ומורה לו לקפוץ מהחלון. החייל אשר יבצע את הפקודה יוכיח שהוא מהצבא האמיתי והרציני..

אמרו ועשו.

מלך צרפת קורא לחייל: פרנסואה!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

-אדוני המלך אשמח לעשות כל פקודה הגיונית שתוסיף לבטחון המדינה,אך למה לקפוץ ולהתאבד.. מה בצע בדמי ברידתי אל שחת..

ואז מלך בריטניה קורא: רוברט!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

– אדוני המלך..זה גבוה..אישתי וילדי מחכים לי וכו' וכו'.

ואז קם מלך רוסיה ושואג: וולדמיר!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

וולדמיר ניגש לעבר הקיר עם החלונות, ואומר: אדוני המלך! יש כאן שלושה חלונות. רק תגיד מאיזה חלון לקפוץ…

זהו הנאמר בהלל 'אנה ה' כי אני עבדך'. יש בהלל עוד פסוקי 'אנא'. אך כאן זה 'אנה'  שפירושה לא בקשה אלא 'לאן'. מאיזה חלון לקפוץ. מה הרצון העליון ממני עכשיו. זה ורק זה מנחה אותו, 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה וגו'.

יהודי צריך למסור לה' שני מפתחות מרכזיים וכלליים –  את ה'כי' וה'אם' שלו:

בדרך כלל, אדם לא מוסר את עצמו לגמרי. הכל בערבון מוגבל. כנאמר בשירת דבורה 'המתנדבים בע"ם..' הוא בודק בכל עניין מה הטעם, הסיבה, המניע והרווח שיש בדבר – 'כי' כך וכך.. בנוסף יש לו תנאים. לא בכל מחיר. רק 'אם' כך וכך יתבצע הוא הולך על זה, ומכלל הן אתה שומע לאו.. (וכידוע שמי שמתנדב ללא תמורה מהר מאוד יכול להפך, מ'מתנדב' למתנדף'..)

את זה בדיוק ה' רוצה מעמך. את הביטול הטוטאלי. לבער את ה'כי' וה'אם' האישי. לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. זהו סימן ל'סאלעדאט' (חייל) אמיתי..

מקורות : אגרות קודש חלק ו. שיחת שמח"ת תשנ"ב.

הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון 'מחנה משותף'