אלו היו רגעים דרמטיים, יעקב בן ה-147 ברגעיו האחרונים משוחח עם בנו האבוד יוסף. קבור אותי במערת המכפלה, הוא מבקש, שם קבורים אבותי, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם גם קברתי את אשתי לאה. חשוב לי להיקבר עם אבותי, השבע לי שכך תעשה.

ואז קורה דבר מאוד אנושי ומרגש. יעקב, שעבר חיים לא פשוטים, גלות ומרדף, אבדן אשת נעורים ובן אבוד למעלה מעשרים שנים ארוכות מדי, פונה אל בנו ומתנצל: ’ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בדרך… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם’.

במילים פשוטות: הנה אני משביע אותך לטרוח ולקבור אותי עם אבותיי, ואילו את אמא שלך, רחל אשת נעוריי לא קברתי שם. לא טרחתי ולא התאמצתי, פשוט קברתי אותה בצד הדרך, אפילו לא בתוך העיר בית לחם.

ואתה, הרי היית שם. ראית אותי בכאבי עם כל המשפחה ועם ילד יתום בן יום, אחיך בנימין. אני מניח שאתה מבין אותי ולא כועס עלי, אבל דבר אחד קשה למנוע ’ידעתי שיש בלבך עלי’ (רש"י). כי כשאתה רואה כמה חשובה לי מערת המכפלה, ברור שקופצת בלבך תחושת החמצה שאומרת "ואיפה אמא שלי" לא עם אברהם ולא עם יצחק, אפילו לא עם בעלה יעקב, היא קבורה לבדה בדרך בית לחם. אז גם אם המוח מבין, הרי שהלב בודאי כואב עליה.

רש"י מבאר שיעקב אמר ליוסף: דע לך שקברתיה שם על פי ציווי הקב"ה, כדי שתהיה בדרך היציאה מירושלים כשיוגלו בני ישראל בחורבן הבית ובדרכם שבורים ורצוצים גולים לבבל, יוכלו לעצור אצל ’מאמע רחל’, לבכות ולהתחנן שתתפלל עבורם ועבור ילדיהם.

במילים אחרות: אמא שלך היקרה ויתרה על הקדושה והכבוד של מערת המכפלה, כדי להיות שם עבור ילדיה כשהם זקוקים לה, כי ככה זה אצל ’יידישע מאמע’ היא מוותרת על עצמה למען ילדיה.

חברים, לא סתם זכתה רחל לבלוט מבין כל האימהות להיות זו שאצלה באים ומתפללים עד היום הזה, כי היא במותה ובקבורתה בדד, נתנה הכל למען ילדיה. כי ככה זה ’יידישע מאמע’.

זה לא קל לוותר על כבוד או חשיבות, בטח לא על קדושה ועל נוחות למען אחרים, רחל אמנו עשתה את זה. ואנו בניה ובנותיה ירשנו ממנה את היכולת הזו, נשאר לנו רק ליישם את זה.