הציווי הראשון שנאמר לאברהם אבינו הוא: "לךְ-לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ". כאשר מורים לאדם ללכת למקום כלשהו, הדבר החשוב ביותר הוא לומר לו לאן ללכת ולציין את תכונותיו של המקום החדש.. ואילו כאן לא נאמר דבר על היעד שאליו אברהם צריך ללכת.

הציווי הזה טומן בחובו את היסוד המרכזי בחייו של יהודי. אף-על-פי שיהודי חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם – בכל-זאת, בכוחו להתעלות על כל אלה ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי-מוגבל. לשם כך נדרשת מהיהודי התמסרות מוחלטת לציווי הבורא ואמונה בלתי-מוגבלת בו.

לכן הבורא אינו אומר לאברהם איזו היא אותה ארץ שאליה עליו ללכת. הוא אומר לו רק דבר אחד: "אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ" – הארץ שאני אראה לך. זה מספיק ליהודי כדי ללכת אחר הבורא בלי לשאול שאלות.

זה הציווי הראשון, שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית – היכולת להתעלות מעל כל המגבלות הטבעיות ולדבוק בבורא בכל נימי הנפש. כשנוהגים כך זוכים להגיע "אל הארץ אשר אראך" כפשוטם של דברים – אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, שבה ישובו כל ישראל לארץ-ישראל, ומתוך שמחה ושלום.