זה היה לפני כמחצית יובל שנים. ראובן (שם בדוי), תושב מונטריאול הקנדית, עמד לפני הכרעה כבדת משקל. הוצעה לו עסקה גדולה, אם אפשרות לרווחים מפולפלים. אך לשם כך היה עליו להשקיע סכום ענק, שאם ירד לטמיון – הוא יהפוך לעני ואביון מרוד.
 
ראובן התלבט מאד אם ללכת על זה או לא. הוא התייעץ עם כמה מידידיו, ביניהם חסיד חב"ד מובהק. החסיד, כמובן, הציע לו לכתוב אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולשאול בעצתו. הידיד סיפר לו על גדולתו של הרבי בכלל, ובמיוחד על כך שרבים רבים מתייעצים עמו בכל הנושאים, ותמיד מאושרים כי שמעו לעצותיו.

ההצעה מצאה אצל ראובן אוזן קשבת והוא פנה ליישמה. הוא כתב מכתב לרבי, פרט את מהות ההצעה שעומדת בפניו, את הכדאיות מול הסיכון, ושאל אם דעתו הקדושה של הרבי מצדדת בעד העסקה.
 
ראובן המתין בדריכות כמה שבועות לתשובה – אך זו בוששה להופיע. השבועות הפכו לחודשים – ובינתיים הוא היה עשוי להפסיד את ההזמנות, שעדיין לא החליט אם טובה היא עבורו או לא.
 
לבסוף, אחרי התלבטויות רבות, החליט על דעת עצמו לעשות את העסקה – וברוך השם, הצליח. הכול הלך במישרין, הוא הרוויח מהעסקה סכום גדול, והפך להיות מן הגבירים שבעירו.
 
ביום מן הימים, לאחר תקופה ממושכת מאוד, הגיע ראובן לביתו וגילה בתיבת הדואר מכתב מהרבי. מה קרה, פתאום? תהה לעצמו. מדוע נזכר בי הרבי? אהה, התחלפה התהייה בכעס-מה. כעת, משהפכתי לעשיר, נעשיתי מבוקש על-ידו. כשהייתי אני צריך אותו וזקוק לעצתו וברכתו, לא הואיל הרבי לענות לי. ועתה, כאשר שמי הולך לפניי כנדיב ובעל צדקה גדול, הוא בוודאי מעוניין כי אתרום למוסדותיו. מרוב כעס, לא טרח ראובן אפילו לפתוח את המכתב. הוא לא ההין להשליך אותו, אבל הוא תחב אותו לאיזו מגירה, בין מסמכים מיושנים ועד מהרה שכח ממנו.
 
לאחר תקופה קצרה נולדה לראובן בת למזל-טוב. במשך השנים, גדלה הילדה והתבגרה, עד שהגיעה לפרקה. היא הכירה בחור בן-טובים, והשניים החליטו כי הם מתאימים זה לזו. אך מחסום בעייתי עמד בפני סגירת השידוך.
 
הבחור היה ממשפחה ספרדית, וראובן, אבי הבחורה, מגיע ממשפחה אשכנזית מיוחסת. לדבריו של ראובן – מאז ומתמיד הקפידו במשפחתו להינשא רק לבני-זוג ממוצא זהה. הוא הטיל אפוא וטו על הנישואין. הוא אמר לבתו, כי אם תינשא לבחור ספרדי – עליה לשכוח מאביה מולידה… "או אני – או הוא", הטיל את כל כובד משקלו בעניין.
 
אולם הבת הייתה עקשנית לא פחות מאביה. היא מצאה לדעתה את מי שמתאים לה, לבה אומר לה כי זהו שידוכה, ומוסכמות מפוקפקות של יחסנות משפחתית לא מצדיקות בעיניה פירוק של שידוך.
 
ראובן ניסה לאיים על בתו, כי תיאלץ לשכוח מכל הרכוש הרב הממתין לה. הוא ידיר אותה מכל הנכסים ויעניק אותם לכולם, חוץ מלה. אולם מאומה לא הועיל. הבת נשארה תקיפה בדעתה. "אבא, אני אוהבת אותך, ואין לי שום כוונה לצער אותך. אך מדובר במהות חיי, ואינני מוכנה לקבל תכתיבים בעניין מאף אחד, גם לא ממך".
 
היחסים המתוחים פגעו מאוד במצב-הרוח של ראובן. הוא התהלך בביתו כסהרורי, דאוג, מוטרד, הוא לא אכל כראוי, לא ישן כראוי, כל קומתו השתופפה כאילו הזדקן בכמה שנים.
 
יום אחד, תוך כדי תסכול מכרסם – בניסיון להסיח את דעתו, פשפש ראובן במגירות שמזמן לא פתחן, ואז גילה את מכתבו של הרבי מלפני כעשרים וחמש שנים. כן, המעטפה עדיין נותרה סגורה. בבת אחת נזכר ראובן במעשה הנשכח, ודחף בלתי מוסבר שלח אותו לפתוח את המכתב ולקרוא בו.
 
בתחילה, ברכו הרבי להצלחה בעסקיו ולניצול הכסף למטרות טובות. הרבי גם ברכו בנחת יהודי מצאצאיו. לבסוף, בשולי המכתב, הוסיף הרבי כמה שורות, וזה היה תוכנן:
נ.ב. ידוע שאין מקפידים כל כך על ייחוס, כאשר המצב ביראת-שמים הוא כראוי, וכבר היו כמה וכמה חתונות בין אשכנזים וספרדים, וברוך-השם הצליחו ובנו בניין עדי-עד על יסודי התורה והמצווה.
 
לשונו של ראובן דבקה לחיכו. אלוקים אדירים! מהיכן צצו להן המילים הללו? האומנם כתבן הרבי לפני כל כך הרבה שנים? מהיכן הוא ידע מה יקרה? ומהיכן הוא ידע שלא אפתח את המכתב עד לעיתוי הנוכחי?
 
ראובן תפס את ראשו בשתי ידיו ועיניו החלו לזלוג דמעות. תודה, רבי, מלמלו שפתיו באלם. תודה, שעיכבת את תשובתך אליי, מתוך ידיעתך ברוח-הקודש, כי בגאוותי המטופשת לא אפתח את המכתב – והוא ישכב כדומן עד לרגע הנכון שאמצא אותו ואחליט לקרוא את הכתוב בו…
 
אין צריך לספר, כי האב המאושר מיהר להתפייס עם בתו ועם המיועד להיות חתנו. החתונה נערכה ברוב פאר והדר, במיטב כספו של האב האמיד, לשמחת לבם של כל בני המשפחה.
 
(מפי הרב גורקאוו ממונטריאול, ששמע מפי בעל-המעשה)