אבל כבד ירד אמש על חסידי ואוהדי חב"ד בארץ ובעולם, ובעצם, לא רק עליהם.

רכב שבו נסעו שמונה בחורי ישיבה חבדניקים שכל רצונם היה רק להגיע לבסיסי צה"ל הרבים הממוקמים באזור הערבה והנגב כדי לשמח את החיילים, להביא להם סופגניות וחנוכיות ולתת להם לטעום במשהו מאוירת חנוכה העליזה והמאירה – התהפך שלושים קילומטרים צפונית לאילת, ירד מהכביש ונעצר רק בתעלה הסמוכה כשגגו כלפי מטה.

התוצאות, אם אפשר לקרוא לאסון כזה 'תוצאות', היו קשות מנשוא: שלושה בחורים הרוגים, חמישה בחורים פצועים – שניים מהם במצב בינוני עד קשה.

גיל שלושת ההרוגים ביחד מסתכם בפחות מיובל של שנים: משה גולן ז"ל מירושלים ויונתן ביטון ז"ל מאשקלון היו רק בני 17 כשהשיבו את נשמתם לבורא, ואילו לוי הנדל ז"ל ממגדל-העמק חגג רק לפני פחות מחצי שנה את כניסתו לנועם עול מצוות…

היה לי הכבוד המפוקפק להיות חלק ממעגל מצומצם שידע על ההתרחשויות בזמן אמת. אני לא מאחל לאף אחד מכם עד יומו האחרון לעבור 'חוויה' דומה. השעות הארוכות שבהן עדיין לא היו שמות ופנים מאחורי המידע שהתקבל מהשטח עד הזיהוי הסופי, מאות הטלפונים מאנשים שכל אחד מהם רק רוצה לדעת שחלילה לא מדובר באחיו או בבנו, וגם המשימה הקשה מנשוא – הצורך להודיע לשלוש משפחות שברגעים אלו ממש ספונות בביתם, מדליקות נר חמישי של חנוכה ושרים מכל הלב לאלוקים 'הנרות הללו.. על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות' ובליבם יש גם קמצוץ של גאווה על שחינכו שלושה בנים שברגעים אלו ממש, כך לפחות הם חושבים, עושים את דרכם בערב מדברי קר כדי לשמח יהודים שמעולם לא פגשו ולהביא להם את אור החנוכה.

כשסיפרתי על החדשות המעציבות לאחת העיתונאיות שאיתם אני בקשר, היא מיהרה לשאול כיצד תוכל לנחם אותי על מה שקרה. 'אפילו ברוך דיין אמת לא מתאים כאן' היא אמרה לי.  הייתי צריך לעצור לשניה, וחשבתי שאולי בעצם היא צודקת, ולא כ"כ מתאים לברך ולהודות לה' שעתיים אחרי ששלושה בחורים שבסה"כ הלכו לקדש שם שמים, להדליק נרות חנוכה, הלכו בשליחות של מצוה – לא לטייל, לא ליהנות, פשוט לעשות נחת רוח לאבא שבשמיים, מצאו את מותם בנסיבות כל כך מזעזעות.

אבל אז, אחרי רגע, השבתי לה ש'ברוך דיין האמת' זה הדבר היחיד שאולי עוד יכול להיות מתאים… כל ניסיון קצת יותר לוגי לניחומים די נועד לכישלון מראש. אנחנו יהודים מאמינים, מאמינים שהכל נעשה מלמעלה. עם כל הכאב שאנחנו זועקים לקב"ה 'עד מתי'  כמו שמשה רבנו שזעק 'למה הריעות לעם הזה', רק הידיעה שיש בורא לעולם שמנהל את הכול, ועם יד על הלב – אין לי שמץ של מושג מה הפרמטרים של החשבון הזה אם זו התוצאה הסופית –  וכל מה שהוא עושה זו אמת, יכולה אולי ביום מן הימים להביא מעט ניחומים ללבבות פצועים ושותתי דם כמו שיש לי עכשיו.

**************************************************************************************

לפני חמישים שנה, עברה חסידות חב"ד זעזוע דומה. חוליית מחבלים (פדאיונים כמו שקראו להם אז) חדרה לבית ספר בכפר חב"ד ורצחה חמישה תלמידים ומדריך שהיו עסוקים באותה שעה בלא פחות ולא יותר מאשר תפילת ערבית.

השבר היה עצום.

האבל והחורבן היו קשים מנשוא.

במה חטאו תינוקות של בית רבן שהיו עסוקים בקריאת שמע של ערבית, שנגזר עליהם ליפול מבוססים בדם כדורי המרצחים?

הרצח זעזע את תושבי הכפר, ורבים מהם כתבו לרבי מליובאוויטש על רצונם לעזוב.

תשובתו של הרבי היתה אחת: לתגבר. להרחיב. להוסיף. לחזק. בשום פנים ואופן לא לעזוב.

אתמול, במסגרת תפקידי בדוברות חב"ד הייתי צריך להעביר מידע לכלי התקשורת – עיתונות, רדיו, טלויזיה ואינטרנט – על התאונה, על הבחורים וגם על ההלוויות. בפעם החמש-עשרה שבה מסרתי לאחד העיתונאים את השם 'לוי הנדל ז"ל ממגדל העמק, בן שלוש עשרה וחצי' נשברתי. ביקשתי סליחה לרגע ופשוט התחלתי לבכות. ילד בן שלוש עשרה וחצי, שרוב אחיו בכלל נמצאים בשליחות חב"ד ברחבי העולם ומחכים שיגיעו לארץ כדי לערוב לו הלוויה. ילד בן שלוש עשרה וחצי שנסע לחפש יהודים שאין להם חנוכיה ונרות, אבל מצא רק את מותו.

אחרי רגע, סיפרתי לעיתונאי שאני בטוח שאם שלושת הבחורים האלו היו יודעים שהולכים להזכיר אותם בעיתון, הם היו מבקשים שלפחות יידעו למה הם מתו. שהם נסעו כי הרבי מליובאוויטש ביקש להזכיר לכל יהודי שחנוכה היום.

'תדאג שהבקשה שלהם תתמלא' ביקשתי ממנו, ואתה יכול גם להוסיף שמחר אנחנו כבר יוצאים שוב, לעשות בדיוק את מה שיונתן, לוי, ומשה ז"ל עשו אתמול, וככה נעשה גם בשאר ימי החנוכה.

חנוכה שמח.