לא הנדירות עושה זאת. יש נדירים שאיש אינו מייחס להם הוד והדר כאלה. (המישויה הפעמונית למשל). מראה האיריס, ומראה האיריסים האנדמיים לארץ הזאת בפרט, עשה משהו שרק מעטות מתופעות הטבע הצליחו לעשות: הוא חדר דרך מחסום הראייה האנושי עד לעומק נדיר. הוא גרם לאנשים (ולא רק לישראלים) להבחין ולראות אותו במידה השמורה בעולמם לנבחרים ספורים; לקדושים, לאיקונים-אנושיים, לגדולי-דור.

מראה האיריסים הללו, בעלי הצבע המוזר והנדיר הזה, הנע בין הסגול, החום והשחור, מרקמם הדק, הרוחף, הנוצץ, חרג מתחום ה"יפה" או ה"מרהיב". צורתם היחידה במינה, המשולשת, והבזבוז הרב בתחום הקישוט – אותם "מפרשים" או "דגלים" וגודלם הבלתי רגיל – גרם להם להזדקר מעל הצומח המקיף אותם ולהפוך למשהו הדומה לדמויות אנושיות, למין גיבורים באיזו דרמה עלומה אבל מוחשית מאוד. הצבע, שאינו רועש ומבהיק כלל (מעין אדום טינטורטו), נראה כעשוי מחומרי הגוף האנושי, ורקמות המפרשים מעורקות כרקמות עור עדינות. הם פרחים מאונשים. ולא רק עיניהם של חובבי טבע מועדים רואות את זה. כמעט אי-אפשר להימנע מזה.

האיריסים מבקיעים לא אל השכל והידיעה, אלא אל הדמיון ואל הארוס. והם מצליחים לשמור היום על ערוץ של דיאלוג עם הטבע – דיאלוג שנכרת ואבד כמעט כליל. החברה, ה"אדם", אינו רואה עוד שדות ושיחים. אפילו הרים הוא אינו רואה. הוא מבחין בהם בבחינת "נוף" – שוליים לחייו, רקע לנסיעתו. ואם הוא פנוי, כלומר מנצל את הדבר המכונה היום "פנאי", הוא צורך אותם כמצרך יקר, כמלון ספא, כדימוי של "בריאות" ו"יופי". אבל הוא אינו רואה אותם.

והאדם הישראלי הוא מן העיוורים ביותר לאדמה ולצומח וחי בה וממנה. אדישותה של המדינה הזאת, כתרבות וכממסד, לאדמה שהיא ארץ-ישראל, והנזק, הפצע הענקי והחורבן האקולוגי שהיא זורעת ויוצרת בלי-הרף ובכל תירוץ שבעולם, הם לא ייאמנו גם באמות-מידה אמריקאיות. והחורבנים האחרונים, הכביש-חוצה-ישראל וגדר ההפרדה ביהודה ושומרון, מגמדים אפילו את ההשתוללות הנדל"נית שאכלה זה כבר את כל מישור החוף.

המיזמים הגרנדיוזיים של חוצה ישראל והחומה אפופים, כרגיל, צידוקים מוחצים – התחבורה בעתיד ו… הביטחון כמובן. אותו ביטחון-כיבוש שכירסם כבר כל חלקת-חיים שאינה "ביטחון" בארץ הזאת. אבל כל העובר לאורך הכביש והחומה הללו רואה מיד שאיש לא חשב על האדמה. כאילו האדמה היא אדמת אויבים. הכל נעשה בבזבוז משווע של פני האדמה. הרי האדמות וחיי הצמחים והחיות שנהרסו בבניית החומה, אינם "טבע" ענוג המעניין רק חובבים יפי-נפש, או אדמת מרעה של בני-אדם הנחשבים בעיני בוניה כאבק פורח. הם הטבע שבלעדיו תיהרס רקמת החיים של האזור כולו. הרי חוצה-ישראל אינו רק כביש ענק, שצמתיו הכבירים נבנו על שטחים המספיקים לערים שלמות, אלא הוא פתח לאשכול נוסף של הרס, כמו מפעל "נסטלה" הענקי שנבנה לידו ולמענו כוסח הר שלם (מצפון לצומת מודיעין), ומיד, לידו, הולך ומתכסח הר נוסף לכבודו של מפעל נוסף.

ההרים "הופשרו"… לא הנוף בלבד כוסח מתחת מגפיו של "נסטלה", אלא אחד משטחיהם האחרונים של אותה יישות אילמת וסמויה מעין, שאין לה פתחון פה בעולם הישראלי – של ציפורים, לטאות, חיפושיות ועשב, אותו מרקם חי, אלוהי, שהוא חיי המקום הזה ומותם יגזור עליו מוות, כי בהם דווקא תלויים החיים, ולא במפעל "נסטלה".

הבלתי-נראים הללו, האילמים, השוליים עד גיחוך – מהי חיפושית? מהו שיח מתנן? מהי לטאה? – ליד כריש נדל"ן? ליד ראש ממשלה? הם אינם יודעים שבתנועת הלטאות ובמסלול מעופן של הדבורים תלויים חיי נכדיהם. לא "איכות חייהם", אלא חייהם.

שמורות הטבע של האיריסים הנמחצות והולכות בדרום נתניה ובשולי נס ציונה אינן רק מקומו האחרון בעולם, בפועל ממש, של איריס הארגמן. הן קולה האחרון, המפרפר, של האדמה, על סף כריתתה הסופית מן המקום הזה; על סף חניקתה השלמה תחת תאוות הנדל"ן הקבלנית, המזכירה רק את נאפולי בזמנו של אקילה לאורו – זמן הקנוניה הגדולה בין המאפיה ועסקי הנדל"ן שלה לבין עיריית נאפולי, שהרסה לחלוטין את העיר המפורסמת.

גורלן של גבעות האיריסים האחרונות בשולי ראשון לציון נמצא עכשיו באמצע דיון בבית המשפט העליון. החברה להגנת הטבע ועיריית נס-ציונה עומדות מול בעלי הקרקע המקיפה את השמורה. הדיון הוא על השטח המוגדר גן לאומי. בית המשפט מתבקש להכריע אם בנייה בין השמורות תסכן את חייהן. זהו דיון כה חלקי ומיושן – הרי ברור שהשמורות ימותו אם ייסגרו בשכונות וילות או מגדלים (בשם "נוה ארגמן" מן הסתם), משום שהצמחים הם חלק מרקמת-חיים שלמה העשויה אדמה וחיות ואוויר. אם האיריסים חיים עדיין בשולי נס-ציונה, סימן שמעוף הדבורים והחיפושיות שסביבן לא נקטע עדיין כליל והן יכולות לקשר בין שטחי צמיחה ואוכלוסיות שונות ולקיים את צרכיו של הגיוון הגנטי שבלעדיו תיגזר כליה על השמורה גם אם תישמר. במקרה הזה, לא בני אדם עומדים מול בית המשפט, אלא דבורים, לטאות, שבלולים וחיפושיות.