· "ויהי ביום השמיני", שנינו במסכת שבת דף פ"ז: אותו יום נטל עשר עטרות – עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום {ר"ח} ראשון לעשרה דברים: ראשון למעשה בראשית – שאחד בשבת היה: ראשון לנשיאים – להקרבת נשיאים לחנוכת הבית: ראשון לכהונה – אותו יום השמיני למילואים ועבודה באהרון ובניו, ועד עכשיו היה בבכורות: ראשון לעבודה – בהקרבת התמידין וקרבנות תרומת הלשכה: ראשון לירידת האש – ותצא אש.. ותאכל על המזבח: ראשון לאכילת קדשים–במחיצה, ועד עכשיו נאכלו בכל מקום:ראשון לשכון בישראל – שכינה שרתה שם כדכתיב "ושכנתי בתוכם" מכלל דעד השתא לא שכן: ראשון לברך את ישראל – ברכת כהנים: ראשון לאיסור הקרבה בבמות – מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אוהל מועד: ראשון לחדשים:
ובמדרש הגדול "ביום חתונתו" {שה"ש ג.י"א} ביום ששרתה שכינה בישראל, וביום שמחת לבו, ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה על גבי המזבח את העולה והחלבים, ואיזה זה יום שמיני, יום ששמיש אהרן בכהונה גדולה:
· "ויהי ביום השמיני קרה משה לאהרן" אמר רב שמואל בר נחמן: כל ז' ימי הסנה, היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, ולבסוף משה אמר: "שלח נא ביד תשלח", אמר לו הקב"ה משה, אתה אומר "שלח נא ביד תשלח", חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו , ר' חלבו אמר כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא, בז' אמר לו, לא שלך היא, אלא של אהרן אחיך היא.
· "ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה', יש להבין מדוע הענישם הקב"ה ביום חנוכת המשכן, שחז"ל אומרים שהוא יום גדול להקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ובכך נפגמה שמחתו של הקב"ה, וגם שמחתם של ישראל נפגמה שחיכו כל כך אחרי שטרחו רבות לבנות את המשכן, וא"כ מדוע לא השהה הקב"ה עונשם ליום אחר? ועוד יותר לא מובן, דהרי נדב ואביהו נתחייבו מיתה הרבה קודם לכן, שהרי הכתוב אומר "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", כשהיו מסתכלים בלב גס מתוך אכילה ושתיה, וכתב שם התרגום יונתן בן עוזיאל: שלא שלח הקב"ה עונשו לנדב ואביהו בזמן ההוא,וחיכה עד יום השמיני למילואים, וביאר שם ה"אור החיים" שלא שלח ידו בהם, כיון שלא רצה לערבב השמחה. א"כ מדוע בשעת מתן תורה לא הענישם כדי לא לערבב השמחה, ובשעת הקמת המשכן יום השמיני למילואים, שלח ידו בהם ולא חשש שתתערב השמחה? אלא מסבירים המפרשים, לפני הקמת המשכן נזהרו ישראל מלחטוא כי אין מי שיכפר עליהם, "ואיש בחטאו יומת", אולם לאחר שהוקם המשכן, היה חשש שבני ישראל יחשבו, שמעתה הם חופשיים לעשות רצונם, והקרבנות יכפרו עליהם,וכדי להוציא מחשה מוטעית זו מלבם המית ה' את נדב ואביהו, ואז נפל על ישראל פחד גדול מהחטא. שראו ש"בארזים נפלה שלהבת", ולא עזר להם לא זכותם שהיו אנשים גדולים, ואף לא שהיו בניו של אהרן, ואף לא זכות משה דודם.
· "וידם אהרן", הרמב"ן אומר שאהרן היה בוכה באותה העת בקול רם, שחשש שבגלל חטאם מתו, אולם מהרגע שאמר לו משה רבינו שבמיתת בניו נתקדש שמו יתברך, תיכף "וידום אהרן" , ללמדנו שלא הייתה בכייתו משום רגשי אב לבניו, אלא שחשש שחטאו בניו.
סיפור
מסופר על הגאון האדר"ת שדרך הנהגתו הייתה להקפיד עד מאד מטורח ציבור שחלילה לא יהיה מחמתו. והנה ביום מן הימים מת עליו בנו הצעיר ר"ל, ושברון ליבו היה גדול. כשהתאסף קהל רב ללווית בנו והמתינו להגאון האדר"ת – אבי הנפטר, ואילו הוא הסתגר בחדרו. לאחר כשעתיים תמימות יצא ובירך ברכת "דיין האמת" ואז התחילה הלוויה. לאחר זמן שאלוהו התלמידים, ילמדנו רבינו, על מה נתעכב זמן כה ממושך בחדרו, והרי היה בזה טורח ציבור.
· ענה הגאון לתלמידיו, הנה כתוב בגמרא ונפסק להלכה, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ואם כן זוכר אני את השמחה העצומה שהיתה לי בזמן שברכתי ברכת "שהחיינו" בעת שהכנסתי את בני יקירי זה בבריתו של אברהם אבינו, לפיכך שהיתי בחדר עד שהרגשתי שאני מברך "דיין האמת" באותה שמחה שברכתי שהחיינו בבריתו…
· "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו", הרמב"ם בפרק ח' מהלכות אבל ה"א כתב: אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר "ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו" הא אחר חייב לפרום על מתו, ובמסכת מועד קטן דף כד. אמר שמואל: אבל שלא פרע ולא קרע חייב מיתה,והכסף משנה הביא את הרמב"ן דחיוב מיתה הוא בגלל שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
· "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה", כתב הרמב"ם מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבילות.. דהיה לו לומר 'אחיכם יבכו'. מאי "ואחיכם כל בית ישראל יבכו" אלא אם אין אחיכם בוכים, יקצוף על כל העדה. לכן מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה ויושבין..
· "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר",
במדרש רבה{י"ג א'}מובא,אמר רב הונא: בשלושה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: שבת, כלי מתכות, ואונן: בשבת מנין? שנאמר "ויותירו אנשים ממנו" כיון שכעס שכח הלכות שבת. בכלי מתכות מנין? שנאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל" כיון שכעס שכח הלכות כלי מתכות. באונן מנין? שנאמר "ויקצוף על אלעזר".. כיון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים. למדים אנו שכעס אף במקום הנכון, גורם הוא לתוצאות לא טובות.
· "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת".מדוע עגל? אומר הזוהר: לכפר על חטא העגל שעשה אהרן. ומפני מה נאמר בכהן "עגל לחטאת" ולא נאמר בישראל שור לחטאת[אלא לשלמים]? אלא ישראל קיבלו עונשם תחילה. ומתוך שנענשו בכמה מקומות [בחרב בני לוי. במגיפה, ובהשקאת המים] לא רצה הקב"ה להזכיר להם עוונות ראשונים, ועל כן לא נאמר כאן שור לחטאת אלא "לשלמים" שהם רומזים שלום – שהקב"ה בשלום עם ישראל שנתכפר להם חטא העגל. אבל אהרן שלא נענש, בזכות תפילת משה, שנאמר "ובאהרן התאנף ה'..ונאמר: "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" ועדין חטאו היה תלוי ועומד – נאמר "עגל בן בקר לחטאת" לחטאת ממש כדי שיתכפר חטאו ויטהר.
קבלת הדין באהבה של גדולי ישראל – סיפור
· בספר "תולדות מנחם" מסופר על רבי נחום מהוראדנא זצ"ל: בצדיק הזה פגעה מידת הדין פעמים רבות, כי מתו חלציו על פניו, ויצטער הצדיק מאד. אף אם חיה נפשות רבות בתפלתו, נפש בניו לא חיה. ותתאונן עליו אשתו הראשונה במר נפש, וידום הצדיק ויקבל באהבה ולא ענה דבר. אך אחרי שעברו ימי האבל, דיבר על לבה דברים טובים, דברי ניחומים, ויאמר הטוב אני מאהרן קדוש ה' אשר מתו בניו הצדיקים נדב ואביהו בחייו, או הטוב אני מרבי יוחנן שמתו עליו עשרה בנים. כאשר מת על הצדיק בנו השבעה עשר ר"ל, באו רבים לנחמו. היה אומר להם רבי נחום: האיש המאמין והחרד, עליו לקבל באהבה את כל היסורים והצרות הבאים עליו, ולא עוד אלא הוא צריך לשמוח עליהם, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וסימן טוב לו שה' אוהבו…
· "זאת החיה אשר תאכלו" איתא בילקוט שמעוני {תקל"ו} תפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו לו למשה, ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל, ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה לאדם הראשון כל הבריות וקרא להן שמות. ויש להבין לשם מה הראה הקב"ה למשה כל מין ומין, הרי נתן לו הקב"ה סימנים ברורים "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו", וא"כ היה משה יכול להבין איזה בהמה כשרה ואיזה טמאה? רואים מכאן שאלמלא הקב"ה הראה למשה כל מין ומין, לא היו הדברים בהירים וברורים דים, ורצה הקב"ה שמשה שעליו להעביר את התורה ומצוותיה לבני ישראל, יזכה לבהירות מושלמת בדיני טהרת וטומאות אכילת בעלי החיים. הנוגעים לחיי היום יום של כל יהודי, ועל כן אומר גם המדרש אל תתמה על הדבר, שהרי הקב"ה הראה לאדם הראשון כל הבריות ונתן להם שמות. כלומר מה שהקב"ה הראה לאדם את כל מין ומין בבריאה,וקרה לכל אחד ואחד בשם, זה הכל כדי שיהיה לאדם ברור, מי החיה המותרת לו לאכילה ומי אסורה.
· "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ", הרמב"ם וספר החינוך מבארים את ענין איסור מאכלות אסורות, דהם גורמים נזק גופני לאדם.וכך כתב הרמב"ם במורה נבוכים{מאמר ג'. פ' מ"ח} כל מה שאסרה התורה עלינו מן המאכלים,יש לכולם מזון רע מזיק לגוף…והחינוך {בפ' משפטים מצווה ע"ג} כתב.. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן – אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן, חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסבל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת , אלא במה שהשיג הוא. אולם ה"עקידת יצחק" לא סבור שהמאכלות האסורות מזיקות לגוף האדם, וכך כתב: ראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסר אלו המאכלות.. גם שהגויים הבלתי נשמרים, אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים, הינם ראינום שהם חיים על הבריאות, ואין עייף ואין כושל בהם לזאת הסיבה. וכן כתב ה"אברבנאל" לא באה התורה לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה, ולכן אסר המאכלים, לפי שהיו מתעבים ומשקצים הנפש הטהורה המשכלת, ומולידים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות, בעשותם באדם מזג רע. אשר ממנו התהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים, ומגרש רוח הטהרה והקדושה. והרמב"ן כתב: טעם איסור העופות, מפני אכזריות תולדתם שלא תיכנס בטבע האוכלם.
· "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ", ידועה שיטת הרמב"ם המובא בחינוך {מצוה קנ"ג} דידיעת סימני הטהרה בבהמה וחיה היא מצוה בפני עצמה, ועל כן אומר ה"משנה למלך", דאם אכל מבהמה ולא בדק בסימניה, אפילו שנמצאת טהורה, מכל מקום עבר על מצות עשה של ידיעת הסימנים, לכן הראה משה לישראל סימני טהרה וטומאה כדי ללמדם.
· "לא תאכלום כי שקץ הם" – חנוך הקטנים. במספר מקומות מצינו שהזהירה התורה דולים על הקטנים, במאכלות אסורות דרשו ביבמות דף קי"ד. "לא תאכלום כי שקץ הם" ודרשו- לא תאכילום. כן מצינו לגבי אכילת דם, דדרשו על הכתוב "כל נפש מכם לא תאכל דם"- להזהיר גדולים על הקטנים.וכן בטומאת כהנים דרשו: "אמור ואמרת"- להזהיר גדולים על הקטנים.
כן מצינו גודל הזהירות אף בהאכלת תינוק בהנקה. דנפסק בשו"ע {יו"ד ס' פ"א ס"ז} לא יניקו תינוק יהודי מהכותית אם אפשר מהישראלית, דחלב כותית מטמטם את הלב, וכן המינקת הישראלית תשדל לא לאכול דברים אסורים אפי' כשהיא חולה והותר לה, כי כל זה מזיק לו לתינוק כשיגדל. כן מצינו בירושלמי {חגיגה פ"ב ה"א} על אמו של אלישע בן אבוי-ה "כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין, והיה אותו ריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה, וזה גרם לו שלאחר שנים מרובות יצא לתרבות רעה.
· "ואת בת היענה", במסכת חולין דף סד: שנינווכי בת יש ליענה והלא אינה מתעברת ומולידה, אלא מטילה ביצים שמהם בוקעים היענים? אלא ללמדנו על ביצה טמאה היוצאת מ"בת היענה" שהיא אסורה מן התורה. וה"דעת זקנים מבעלי התוס'" מבארים דהסיבה שהתורה נקטה בלשון בת {היענה}מפני שהיענה עצמה אינה ראויה לאכילה, לפי שהיא אוכלת אבנים ובשרה קשה כברזל, אבל כשהיא קטנה בשרה רך, לכן נאסרה בת היענה.
ובעל הטורים (פרשת ראה) כתב: למה נקרא שמה יענה, יענה – מלשון עינוי שמענה את בניה ואינה מרחמת עליהם ומניחה אותם למות בצמא, ולכן הנביא אומר: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד', ג')
המלבי"ם (איוב לט, ז) כותב: שדבר זה מחסדי ה' יתברך, שלא תשים לב על ביציה, כי לא רצה הבורא שיתרבה זה המין הרבה, כיון שמטלת כשלושים ביצים.
פרשת פרה
השלישית שבארבע פרשיות היא פרשת "פרה", וקוראין אותה בשבת האחרונה לחודש אדר. בשבת "פרה" מוציאין שני ספרי תורה.באחד קוראין בפרשת השבוע, ובשני קורין בפרשת פרה אדומה. מסדר "וזאת חוקת התורה" שבספר במדבר. ונוהגים להחמיר בקריאה זו .דיש דעות דקריאה זו היא מצוה מן התורה.
ענין קריאה זו קודם ניסן, להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להיטהר מטומאתו, כדי שיוכל להקריב קרבן פסח במועדו. והקדימו לזרז על כך קודם ניסן, לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חודש ניסן לעלות לירושלים. ובעוד שכל איש בעירו ובתוך קהלו, מזכירין לו שאם נטמא במת שיטהר תחילה באפר הפרה, ואז יוכל להקריב את קרבנו בפסח ראשון, ולא ידחה לפסח שני. וכל הנטמא במת אינו יכול להקריב אלא אם הזו עליו ממי החטאת שנעשו עם אפר הפרה,בשלישי ובשביעי לטומאתו, ובשמיני יכנס למקדש לאכול קדשים בטהרה.
ואע"פ שחרב בית המקדש,ואין לנו קרבן ולא טהרה לאכול מבשר הקדשים,אנו לומדים מצוותיה ודיניה, ונחשב לנו כאילו הטהרנו מטומאתנו והכשרנו עצמנו להקריב קרבנותינו במועדם.
מצוה זו נתנה לישראל בראש חודש ניסן בשנה השניה לצאתם ממצרים, ביום הקמת המשכן. שהיו בהם טמאי מתים, והיו צריכים להיטהר להקריב פסחיהם.
מעשי הפרה – כשם שמפרישין כהן גדול מביתו שבעת ימים קודם יום הכיפורים לעבודת יוה"כ, כך מפרישין את הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם שרפת הפרה, מביתו ללשכה הנקראת 'בית אבן', לפי שכל מעשיה וכליה היו עשויים מאבן ואדמה שאינן מקבלות טומאה. כל שבעת הימים מזין על הכהן השורף את הפרה, מכל אפר החטאות שהיו במקדש שנשארו למשמרת מימות משה רבינו, שמא נטמא למת והוא לא ידע.
תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה. הראשונה עשה משה רבינו, והיו מטהרין באפרה כל ימי הבית הראשון והותירו ממנה מעט למשמרת לאחרי כן. שניה עשה עזרא הסופר, ושבע – מעזרא עד חרבן הבית. ועשירית יעשה מלך המשיח.
חקת הפרה – הרבה מצוות יש בתורה שנקראות חוקה ולא נאמר בהן טעם, אעפ"כ נמסרו טעמיהן רזיהן וסודותיהן לחכמיה שבכל דור ודור איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, ואולם מצוה זו של פרה אדומה נאמר בה (במדבר יט): "זאת חקת התורה", כלומר, זאת ואין דומה, תמן תנינן: כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף – מטמאין בגדים, והיא עצמה – מטהרת טמאים, אלא אמר הקב"ה, חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
"כל זאת ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז)דברים אלו אמר שלמה המלך: על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה, כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה, חוקר בה ושואל בה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני.אולם נאמר בתורה "ויקחו אליך" (במדבר יט) אמר לו הקב"ה: משה, לך אני מגלה טעמיה, אבל לאחרים – חוקה. בוא וראה שלא כמידת ישראל אומות העולם. מידת אומות העולם, כשהם יודעים טעם במצוה הם משבחים אותה, וכשאינם יודעים טעם הם מזלזלין בה, בין כך ובין כך אינם מקבלים עליהם את המצוות ולא שומרים אותן, וביותר השטן ואומות העולם מקטרגים ומונים את ישראל על מצות פרה אדומה, לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. אבל מידתם של ישראל אינה כן, אלא בין שיודעים טעמה של מצוה ובין שאינם יודעים, מקבלים עליהם עול כל המצוות.
"ויקצוף על אלעזר ואיתמר" – סיפור
בספר "תנועת המוסר" מסופר על התרחקותו הגדולה של רבי ישראל סלנטר ממידת הכעס: אך קרה פעם בשנת תר"ט בעת מגיפת החולירע בוילנא, כאשר ר' ישראל פעל גדולות ונצורות להצלתם של אלפים מישראל, ותוך כדי התלהבותו נכשל במידת הרוגז, והיה אותו צדיק זוכר מקרה זה כל ימי חייו ומתמרמר על כך… נחמתו היחידה היתה, שאותו רוגז בא לו מתוך אחריותו העמוקה בענייני פיקוח נפש שהוא מסר נפשו עליהם.
כדי שנקבל מושג מהו אותו כעס שנכשל בו ר' ישראל, מן הראוי לפרש את המעשה כולו: בשנת תר"ח-תר"ט התפשטה חולירע בוילנא והפילה חללים רבים. מיד נרתם ר' ישראל לפעולות הצלה: הוא יסד ועד שנטל עליו את כל תפקידי העזרה, שכר בית חולים מיוחד בן אלף וחמש מאות מיטות, בהשפעתו לא לקחו הרופאים שכר לא מעני ולא מעשיר, וגייס כששים עד שבעים אברכים לומדי תורה שיגישו עזרה לחולים. הוא הזהירם שבשבתות לא ישתמשו בגויים אלא יעשו בעצמם את כל המלאכות בשביל החולה להחם חמין, לסוכו, לשפשפו, כנפסק בשו"ע{ או"ח סימן שכ"ח} בהלכות פיקוח נפש.
והנה באחד מלילות שבת חלה נכדו של אחד מנכבדי וילנא בשם ר' יוסף חלפן, בהתאם להוראת ר' ישראל עשו האברכים בשבילו את כל המלאכות הדרושות, בקעו עצים, הבעירו אש וכו', עד שהוציאוהו מכלל סכנה. כעבור כמה ימים בא ר' יוסף להודות לר' ישראל ואברכיו על שהצילו את נכדו, אמר לו ר' ישראל: "מה לך להודות לי, ה' רצה ונתרפא החולה". המשיך הזקן ואמר: "אבקש סליחה. אף כי איני ראוי להגיד, אך ברצוני להעבירו כי האברכים שלו, שהם מפאר עירנו, מחללים שבת יותר מהצורך".
ר' ישראל שחשש פן יתרשלו האברכים בהצלתם בשבתות, והרי הדבר נוגע לחיי אלפי איש, יצא הפעם מגדרו הן בקצפו והן בסיפור שבח על עצמו, וגער בזקן בנזיפה: "הדיוט שכמותך! האתה תלמדני מה מותר ומה אסור?! אני אירגנתי את האברכים והבטחתי וערבתי להורים שלהם שהמחלה לא תדבק בהם, ושאחזירם בעז"ה בריאים ושלמים ואמנם אחזירם בעז"ה שלמים. התוכל גם אתה לעשות כן?!" מיד חלץ ר' יוסף את נעליו, ישב לארץ וביקש מחילה. אותו כעס בודד זכר ר' ישראל והתמרמר עליו כל ימי חייו.
בספר "לב אליהו" מובא ששאלו את רבי אליהו לאפיאן: "במה הארכת ימים", והוא השיב: מיום עמדי על דעתי לא כעסתי על שום אדם, ועל שום דבר.
רבי אליהו סיפר שמעולם הוא לא יסר את בניו או אנשים אחרים תיכף כשראה אותם בקלקלתם, כי חשש שמא יוכיחם מתוך כעס. הוא היה מחכה עד שיהיה בטוח כי אין לו בלבו על החוטא שום כעס ורוגז, ורק אז היה מוכיחו. פעם קרה שאחד מילדיו עשה עוולה גדולה, הוא חיכה שבועיים עד שהרגיש בעצמו שלא נשאר בלבו אפילו שמץ כעס, ורק אז ייסר אותו.
מדור שאלות
· "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו", קשה: לשם מה הוצרך משה לצוות את אהרן ובניו לאחר מות שני בני אהרן: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו", והלא בלאו הכי קיים לאו על קריעת בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח, לב): "לא יקרע", כמבואר במסכת יומא (עב, א): "אמר רב יהודה: המקרע בגדי כהונה – לוקה, שנאמר: "לא יקרע"?
ואין לתרץ, שלולי הציווי היו אהרן ובניו מותרים בקריעת בגדי כהונתם משום "עשה דוחה לא תעשה", שכן מצות הקריעה אינה אלא מדרבנן, וכוונת משה היתה רק לומר להם שאף אם ירצו לקרוע – אסורים הם בכך. תירוץ: האיסור על אהרון ובניו לפרום את בגדיהם נאמר אף על בגדי החול שהם לבשו שלא בשעת העבודה.
תירוץ נוסף: יש להבדיל בין קריעה לפרימה. הקריעה היא שלא במקום התפר, ואילו הפרימה הינה במקום התפר, כפי שפירש רש"י במסכת מכות. (כב, ב).
דקדק המקרא והזהירם על הפרימה בלבד, משום שכך אינו עובר על האיסור "לא יקרע", שהרי כתב הרמב"ם (כלי המקדש ט, ג), שהמלקות אינם אלא בקריעה שהיא דרך השחתה, ואם כן פרימה, שאינה דרך השחתה, אינה אסורה מן התורה.
· "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים", במסכת יומא (פז, א) שנינו: "אשריהם לצדיקים, לא דיין שזוכין לעצמן, אלא שזוכין לבניהם… שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין להשרף כנדב ואביהוא, שנאמר "הנותרים", אלא שעמד להם זכות אביהם", מבואר בזה, שאלעזר ואיתמר ניצלו משריפה בזכות אהרן אביהם.
קשה: הלא בפרשת עקב (דברים ט, כ), נאמר: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא", ופירש רש"י: "להשמידו – זה כילוי בנים", "ואתפלל גם בעד אהרן – והועילה תפילתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים". הרי מפורש, שאלעזר ואיתמר ניצלו ממיתה בזכות תפילתו של משה, ואלמלא תפילתו של משה לא היתה מועילה להם זכותו של אהרן אביהם ואף הם היו נשרפים?
תירוץ: אילולא זכותו של אהרון לא היו ניצולים בניו הנותרים אפילו על ידי תפילתו של משה, ורק בצירוף זכותו של אהרון ותפילתו של משה ניצלו מחצית מן הבנים. (יש לפרש שחז"ל דייקו מן הפסוק שבפרשתנו, שגם זכותו של אהרון גרמה שינצלו, משום שכתוב: "בניו הנותרים", שמשמעו הנותרים מחמת שהם בניו).
· "אל אלעזר הכהן" לפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה {פרה אדומה}על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור. ושואל ה"שפתי חכמים" איך עשו הכפרה בפרה, הרי אין קטיגור נעשה סניגור?. ותירץ: כיון שנעשה בחוץ בהר המשחה, אין דין של אין קטיגור נעשה סניגור, רק בעבודה שנעשית לפני ולפנים:
![]()
