שניהם, האדם והשנה, צריכים להבטיח בהם תוכן של ברכה על ידי מעשים של רפואה מונעת. להלן הדגמה לכלל הגדול שנמצא בפרשת "קדושים", "ואהבת לרעך כמוך" – אתה אוהב שלא תדבק במחלה מדבקת בלכתך בדרך, כך הזהר את רעיך שלא יידבקו ממך. או בנוסח של הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת, ל"א/א) – אתה שונא שאחרים ידביקו אותך במחלתם המדבקת, אל תעשה כך לחבריך. "…והצרוע אשר-בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל-שפם יעטה וטמא טמא יקרא: כל-ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו:" (ויקרא, תזריע, י"ג, מ"ה-מ"ו).

רש"י: "וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו…". דעת זקנים מבעלי התוספות: "בדד ישב. לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילין אצלו…".אם בנגע-גוף מתפשט מחוייבים לבודד את הנגוע לבל יזיק – חס ושלום! – לרבים, על אחת כמה וכמה בנגעי נשמה ורוח. כמה רחוקים אנו ממדרגתה של התורה הדורשת, כי מי שנגוע בטומאה מתפשטת – בימינו גם נגעים רוחניים המולידים מתירנות, סמים, פשיעה – יכריז על עצמו בתור כזה, כדי שהחולי לא יתפשט!

לוח השנה העברי מעצם מהותו, מחנך לדו-קיום בשלום. לא כנוצרים, שלהם לוח בלעדי למודד יחיד, השמש; ולא כמוסלמים לפי מתן בלעדיות למודד יחיד, הירח. רק ביהדות הזדקקות להשלמה בין שני מכשירי מדידה לזמן. ירח לחדשים ושמש לשנים. רק אצלנו הבנה ליחסיות ולחלקיות. חיזוק לכך ניתן למצוא מהאמור בפתיחת מסכת ראש השנה: "ארבעה ראשי שנים הם…".

לכל עניין ועניין ראש-שנה יחסי שלו. בהמשך המסכת פוגשים אנו בדף י/ב' ו- י"א/א, מחלוקת ידועה שבין רבי אליעזר ורבי יהושע, לגבי תיארוך אירועים חשובים (כגון: בריאת העולם, לידת האבות ועוד) שארעו בתשרי או בניסן, לפני יציאת מצרים. יחד עם זאת, שניהם מסכימים כי בפסח נולד יצחק. גאולה ראשונה התקיימה במסגרת "אחישנה", אחרי רד"ו (210) שנים, במקום "בעתה" שהיתה צריכה לקרות כעבור ארבע מאות שנים. על יסוד אירועים אלו ישנה תקוה, שעקב הנכונות למסירות-נפש בעד ארץ-ישראל ותורת ה' בישראל, נגאל שוב בניסן בגאולת "אחישנה".

התבוננות של שימת-לב, והערכה לגדול (שמש) ולקטן (ירח), צריכים זה לזה ומשלימים זה את זה בקידוש המועדים לפי שני ממכשירי המדידה לזמן – השמש והירח גם יחד – שרק הצרוף שלהם מבטיח, שהתחדשות שנה חדשה והתחדשות הפריחה בטבע יהיו בחודש האביב – ניסן; ויתמזגו לשלמות אחדותית אחת, בשבע שנים מתוך מחזור של תשע-עשרה שנים. בכל מחזור כנ"ל, שבע מהן מעוברות בחודש אדר נוסף. שנים אלו הן (שלישית, שישית שמינית וכו' – ונהוג לכנותם גוחאדזט). בעקבות עיבור 7 השנים מתוך ה-19, נשמר תמיד מועד חודש האביב והוא חל בחודש ניסן, שבו אנו חוגגים את חג הפסח – האביב – המצות והחרות.

לא רק את חודש ניסן, הראשון לחודשי השנה וחג הפסח שחל בו, נוהגים לקדש. אם שואפים לגאולה, יש לקדש כל רגע ורגע של הזמן, כמנוף למשמרת – שיבטא נכונות למאמצים שיביאו התעלות והתחזקות במסגרת הכשרת הלבבות, לקבלת עול מלכות שמיים לה' – מקדש ישראל והזמנים. "וידבר ה' אל-משה לאמור: דבר אל-בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר-תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי…". (ויקרא, אמור,כ"ג, א'-ב'). כך, בס"ד, נזכה לשלמות של רחמים-חסד-ואמת בטהרת האדם לקראת הגאולה השלימה בעיתוי של "אחישנה". ומי יתן ותתקיים התחזית של חז"ל, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל!