·     "לא תעשוק את רעך": כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה ה"ד: איזהו עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים.. כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות, והוא תובעו, ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, וע"ז נאמר "ולא תעשוק את רעך". מוסיף החינוך במצוה רכ"ח ששלושת לאוין אלו "לא תגנובו, לא תעשוק, לא תגזול". מדברים בענין אחד, שלא יקח אדם ממון מזולתו בשום צד, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם לאוין, להרחיקם מהגזל, ולהרבות שכרם בהשמרם מהם.

·     "לא תעשוק את רעך" מלשון הכתוב משמע שאינו שייך בגוי. אולם הרמב"ם כתב "אפילו עכו"ם אסור לגוזלו או לעושקו",ומקשה ה"כסף משנה" הרי מהכתוב משמע דוקא יהודי שהוא "רעך". ותירץ ה"חכם צבי" דאכן לאוו ד"לא תעשוק" אין בגוי, אך הדבר אסור מפסוק אחר הנלמד במסכת בבא קמא דף קיג.: " יכול לגלום עליו, ת"ל  "וחישב עם קונהו" {הגוי}

·     "ולא תשבעו בשמי לשקר" מובא ב"סדר אליהו זוטא" {פכ"ב}: בכל יום ויום מדת הדין מתגברת ועומדת לפני הקב"ה ואומרת: רבש"ע,כתבת בתורתך "לא תשבעו בשמי לשקר" וישראל משכימין לשווקין ונשבעין לשקר, שמא יש לפניך משוא פנים, אבל הקב"ה מדבר טוב על ישראל ואומר אל מדת הדין, ישראל משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומביאין את התינוקות לבית רבן, ומוהלים את בניהם – את בשר ערלתן, ולא עוד אלא שבראתי להם את התשובה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות בתורה , והיאך אתה אומר שיש לפני משוא פנים.

·     "לא תלין פעולת שכיר": מסתפקים האחרונים, אדם שלקח שתי פועלים, ואין לו לשלם אלא לאחד מהם, האם יתן הכל לאחד, ורק על השני יעבור על "בל תלין", או יתן לכל אחד חלק ממשכורתו,ה"חפץ חיים" {"אהבת חסד פ"ט סק"ח}כתב שהדבר תלוי,אם שניהם באותו מצב, שניהם עניים או שניהם עשירים, יתן לכל אחד חלק, דהרי אם יש לו רק מקצת שכר של הפועל ואינו נותנו, גם כן עובר על ביומו תתן שכרו, לכן יתן לכל אחד מקצת, ועל השאר אינו עובר כיון דאין לו. אולם אם אחד עני ואחד עשיר, צריך לתת קודם לעני. דהגמרא במסכת בבא מציעא דף קי"א: לומדת זאת מהכתוב "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" ושם מפרש רש"י: נשכרו שני פועלין אחד עני ואחד עשיר, ואין בידו ליתן אלא לאחד מהם, העני קודם.

·     "לא תלין פעולת שכיר" מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר "ביומו תתן שכרו", איזהו זמנו, שכיר יום גובה כל הלילה, ועלו נאמר "לא תלין פעולת שכיר איתך עד בקר", ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תתן שכרו" {רמב"ם יא. א-ב} ויש להבין מה נתחדש בלאו ד"שכר שכיר" הרי הלאו של "לא תעשוק" מדבר על מפקיע ממון חבירו ,ולאו של "שכר שכיר" גם הוא על המעכב ממון חבירו, וה"כסף משנה" רוצה לחלק, דעל הלאו של   "לא תעשוק" עוברים רק אם מעכב ממונו בחשיבה לא לשלמו כלל, אולם על הלאו של "ביומו תתן שכרו" עובר אף אם מעכב ואינו נותנו ביום שסיים עבודתו.        ולמעשה אומר הרמב"ם הכובש שכר שכיר – עובר בד' אזהרות ועשה, א.משום בל תעשוק, ב.משום "בל תגזול", ג. משום "לא תלין פעולת שכיר", ד."לא תבא עליו השמש", ומשום "ביומו תתן שכרו".  אולם ה"מגיד משנה" מביא מרש"י ששכיר יום אינו עובר על "לא תבוא עליו השמש" אלא על "לא תלין", וכן שכיר לילה עובר רק על "לא תבוא עליו השמש". וה"כסף משנה" מבאר ששכיר יום עובר בלאו אחד בסוף הלילה, ואם עיכב עוד עובר בלאו שני בסוף היום, כיון שעבר גם יום נתחדש בו לאו של "לא תבוא עליו השמש", וכן בשכיר לילה, עובר בלאו נוסף גם לילה.

·     חידת הפרשה: איך יתכן שאדם ישכור פועל ולא ישלם לו באותו יום ולא יעבור על שום איסור? אם יש לך תשובה מה טוב, ואם לא, דפדף לדף 4 ותמצא תשובה לחידה.

·     "לפני עור לא תתן מכשול" החינוך במצוה רל"ב כתב: "לא תכשיל את בני ישראל לתת להם עצה רעה, משמע מדבריו דאין איסור אלא בהכשלת יהודי ולא בהכשלת נכרי, וזה תמוה דהרי שנינו במסכת עבודה זרה דף ו: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח, רואים שאיסור לפני עור יש גם בבן נח.

·     "לא תלך רכיל בעמך" מובא במדרש: חמשה בתי דין יש בגיהנם, וכולם ראה אותם ישעיה בן אמוץ הנביא ברוח הקודש.. נכנס לבית שני ומצא בני אדם תלוים בלשוניהם, אמר לפניו רבש"ע, פריש לי את החזיון הזה. אמר לו, בן אמוץ, אלו בני אדם שהיו הולכי רכיל בחבריהם, ועברו על "לא תלך רכיל בעמך", ועכשיו מביאים אותם לכך ודנים אותן בכך.

·     "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא",
דעות שונות מצינו במפרשים האם התורה מדברת באדם אחד שמכונה אח – ועמית,  ועליו היא מצווה, א."לא לשנוא את אחיך בלבבך", ב. להוכיח אותו, ג. לא לשאת עליו חטא, או שהתורה מדברת בשני אנשים את האחד "אחיך" אל תשנא. ואת השני "עמיתך" תוכיח ולא תשא עליו חטא, הרשב"ם והריב"ש סבורים שהפסוק על שלושת חלקיו ענין אחד הוא , חברך הרע לך, אל תשנאהו בלבך, אלא הוכיחו בפניו, ואז לא תשא עליו עוד חטא, כלומר: ע"י התוכחה והשיחה הגלויה ביניכם, יתברר לך שאין סיבה לשנאה, והחטא הוא זה שחשדת בו, ולאמיתו של דבר לא היה ולא נברא. ולפי"ז "לא תשא עליו חטא"  פירושו לא תסבול על שחשדת בו בטעות שעשה לך. ו"האברבנאל" קושר את הענין לפסוק הקודם "לא תלך רכיל בעמך", אבל אם נכשל אדם והוליך אליך רכילות על חברך, אל תשנא את חברך אלא הוכח אותו, ואחרי זה  יתברר לך שהרכילות בשקר יסודה. אולם לדעת הרמב"ן התורה מדברת על שני מצוות נפרדות, האחת "לא תעשה" שנאת אחים, והשניה "עשה" מצוות התוכחה, שאזהרתה בצידה שאם לא תוכיחו, הרי תתחייב בחטא עמיתך, שהיה נמנע מלעשותו אם היית מוכיחו. וכך כתב הרמב"ן: ובעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם, הזכיר הכתוב בהווה ואמר, "הוכח תוכיח את עמיתך" , מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר, "ולא תשא עליו חטא" – שיהא עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. וה"שפת אמת" מוסיף, תוכיח בצורה שלא תשליך את כל החטא על החוטא, אלא העמק את מידת האחוה כלפי עמיתך עד כדי הרגשת שותפות אתו בחטאו, ומימילא ירגיש גם חברך ויתעורר בתשובה .

לא תגנובו – סיפור

 בישיבת וולוז'ין למד בחור, שהיה אחד התלמידים המובחרים. יום אחד הוא חלה ונאלץ לחזור לביתו בגלל מצב בריאותו, נמסר לו בן לויה שיסע אתו. בלילה הם לנו באכסניה. כאשר הוגש להם החשבון לתשלום,התברר שחסר להם שבע פרוטות. הם סיכמו עם בעל האכסניה, שכאשר יחזור אותו בן לויה מבית התלמיד החולה, אז יפרע לו את החוב. ואמנם נתן החולה לחברו את הכסף לצורך החזרת החוב. אולם בחזרתו שכח המלווה לשם לבעל המלון.

לאחר זמן נפטר הבחור החולה, ועשו לו מספד גדול בוואלוז'ין. כראוי לתלמיד שהיה עתיד לגדול לגאון וצדיק. באחד הלילות, כאשר רבי חיים סייר בישיבה, הוא ראה פתאום את התלמיד הנפטר. כאשר שאל אותו ראש הישיבה מהי סיבת ביקורו, השיב לו הבחור, שלאחר פטירתו פסקו לו בבית דין של מעלה, שיכנס לגן עדן. אבל אחרי שנכנס לגן עדן, בא מלאך אחד וצעק: היתכן שיהיה כאן אדם עם חטא? דינו של הנפטר הוחזר לבית דין של מעלה ושם גילה המלאך שאדם זה לא שילם חוב של שבע פרוטות! הבחור ענה על כך, שאין זו אשמתו, כיון שהוא נתן את הכסף לשליח שליוה אותו. אלא שהשליח שכח לשלם לבעל האכסניה. פסק הדין היה – כיון שהנפטר אינו אשם, לכן ניתנת לו הרשות לבוא אל רבו, ולבקשו להזכיר לשליח שישלם את החוב. "ועל כן באתי עכשיו", סיים הבחור את ספורו. ר' חיים הבטיח למלא את בקשתו ואז נעלם הנפטר. מיד קרא ר' חיים לשליח בן הלויה והזכיר לו אודות שבע הודה שאמנם שכח את כל הענין, והזדרז לשלם מיד את החוב.

מעשה זה צריך ללמדנו, עד כמה צריך להיזהר בממון של השני שאף על שבע פרוטות מוציאים אדם מגן עדן, שכל זמן שהחוב לא הוחזר בפועל, נשאר האדם אשם לעולם.

·     "מפני שיבה תקום" מצוה לקום בפני שיבה שהגיע לגיל שבעים,{שו"ע יו"ד ס' רמ"ד ס"א}

והמסתפק אם הוא בן שבעים. מאחר וזה ספק דאורייתא יש להחמיר ולקום, אולם המסופק אם האיש תלמיד חכם, אינו צריך לקום, כי רוב האנשים אינם ת"ח.{חזו"א}

ובספר "חסידים" כתב: והדרת פני זקן  ואפילו זקנה, ואף נשים תקומנה, ומעשה ברב נחמן שעשה מעשה רב, וקם לכבודה של אשת רב הונא, משום ש"אשת חבר הרי היא כחבר", ומדברי התוס' מבואר שדין אשת חבר וחיוב הקימה בפניה הוא מדאורייתא, ואשת חבר לא תוכל למחול על כבודה שנותנים לה, כי התורה לא שלה, וכמו שמלך אינו יכול למחול על כבודו, דלאו כבודו הוא, אולם ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורתו היא שלו,        אלמנת ת"ח חייבים לכבדה מדרבנן {מ"ח מצוה רנ"ז ס"ק ג' בשם הר"ן}, ובכנסת הגדולה כתב דלאחר פטירת הבעל אין חיוב לקום לאשת חבר, אלא ממידת חסידות. אולם אם התחתנה עם בעל שני שהוא עם הארץ, אין חייבים לכבדה. {תשובות מהר"ם מינץ}.

·     אביו ואמו קלל: רש"י מפרש לרבות לאחר מיתה שיש איסור לקלל הורים,

יש לדעת מה שונה מקלל ממכה אביו, שאף שעשה בו חבורה לאחר מותו אינו חייב,      ומצד שני המקלל לאחר מיתת הוריו חייב, התשובה לכך, קללה מזיקה לנשמת אביו גם אחרי מותו, משא"כ המכהו ואף העושה בו חבורה אינו מזיק לנשמת האב, על אף שזה בזיון.

·     תשובות לחידות א. אם שכר הפועל ע"י שליח, אין השולח עובר על "בל תלין", או כפי שמסביר הריטב"א דלא אמרינן שלוחו של אדם אלא כשזה לטובתו של אדם, אבל לחובתו לא אמרינן, וכאן שבא השליחות לחובתו, שיעבור עבירה של "בל תלין" לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. או כדברי התס' רי"ד דכשרואים שהבעל הבית שוכרם, סומכים דעתם דיפרע בזמן, אולם כשרואים ששוכרים אותם ע"י שליח, אינם סומכים דעתם שישלמו להם בזמן,   על כן אינו עובר ב"בל תלין". ב. במקרה ששכר הפועל בערב שבת, לדברי החינוך במצוה תקפ"ח והמנחת חינוך במצוה ר"ל, אם לא שילם בערב שבת בגלל שבשבת בלילה אי אפשר לתת,  א"כ, כיון דבזמן הפרעון פטור מלשלם, שוב אינו עובר על "בל תלין" {וישנן דעות דחייב לשלם לפועל לפני השקיעה,הואיל ואין פועלים שלנו עושים מלאכה עד הלילה, ובפרט בע"ש דמדינא אינו עושה מלאכה עד הלילה, כיון ששקעה חמה עובר על בל תלין. זו דעתם של החיד"א והאר"י,ו"אהבת חסד" {לבעל המ"ב בפ"ט}

"בצדק תשפוט עמיתך" – סיפור

רבי שמואל שטראשון מגדולי התורה שבוילנא, נודע בחיבורו הגהות הרש"ש על הש"ס, היה ידוע כגאון עצום בתורה, כן היה ידוע כעסקן גדול בצרכי ציבור. בין השאר היה מנהל "קופת גמ"ח לנזקקים. קרה פעם שיהודי פשוט לקח אצלו הלוואה מקופת הגמ"ח בסך מאה רובל, כדי לפורעה בתוך ארבעה חדשים. בהגיע זמן הפרעון בא הלווה לביתו של רבי שמואל, משלא פגשו בביתו הלך לבית המדרש מקום בו נוהג היה לשבת וללמוד. בשעה שנכנס האיש לבית המדרש, ישב הרש"ש שקוע ראשו ורובו בגמרא שלפניו, מבלי שיתן לבו לבאים וליוצאים. ניגש הלווה אליו והניח לפניו על הגמרא שטר בן מאה רובל, באומרו שזה עבור פרעון החוב. רבי שמואל בהיותו שקוע בלימודו, ניענה בראשו. האיש קיבל זאת כרמז שהכל בסדר. אך האמת היתה שרבי שמואל הלן בעומקה של הלכה, לא שם לב כלל לא לשטר ולא לאיש. כאשר סיים את לימודו סגר את הגמרא, כשהשטר נשאר בתוכה, החזיר את הספר לארון הספרים, ופנה לביתו. מנהגו של הרש"ש היה לבדוק בכל יום את רשימת הלווים כדי לברר האם יש הלוואה שזמן פרעונה הגיע. כך נהג גם ביום ההוא. לאחר ששב לביתו מבית המדרש ומצא שזמן הפרעון של מאת הרובלים הגיע, ציין לעצמו שחוב זה עדיין לא נפרע, בטובו הואיל הרש"ש להמתין עוד כמה שבועות, ולאחר תום תקופת ההמתנה שלח שליח אל האיש בדרישה לפרוע את חובו. לא ארך הזמן עד שהלווה הגיע וטען: הלא החזרתי את החוב לכבוד הרב בהיותו יושב בבית המדרש ביום הפרעון! רבי שמואל, שלא זכר מאומה מאותו פרעון, חשב שהלה משקר ובחששו מפני גזילת כספי ציבור קרא לאיש לבוא ל"דין תורה". השמועה בדבר הסירוב לפרוע את החוב פשטה חיש מהר בעיר והכל תמהו: כיצד יתכן שהיהודי הזה אינו מתבייש לשקר? ככל שהדבר התפרסם כן גברו עוגמת הנפש והבושה שנגרמו לאיש ולבני משפחתו. הגיע הדבר לידי כך שבנו אשר התבייש מאד במעשה אביו – נאלץ לעזוב את וילנא ולעקור לעיר אחרת לבל יספוג עלבונות עקב "פשע" אביו. ויהי היום ורבי שמואל נזקק לעיין בגמרא שלמד בה בעת שבא הלווה לפרוע את חובו. כאשר פתח את הגמרא מצא לפתע את השטר של מאה הרובלים אשר פרע היהודי. רגשי אשמה כבדים תקפו את הרש"ש על הצער ועגמת הנפש האיומה שנגרמו לאיש ההוא. מיד שלח להזמינו אליו ושאלו: אמור נא לי במה אוכל לפייס אותך על הנזק שנגרם לך ? האם רצונך שאבקש את מחילתך בפני עם ועדה, למען ידעו הכל את האמת לאמיתה? ענה היהודי ואמר: מה תועיל לי בקשת המחילה, הן הקהל לא יאמין בחושבו שכל הפיוס לא נעשה אלא כדי להצילני מן הבושה?  אשאר בעיניהם לעולם כשקרן. נוסף לכך, מה תועיל לי בקשת המחילה לענין בני שעזב את העיר מרוב בושה? לשמע הדברים שקע הגאון בהרהורים. לפתע פנה אל האיש וכה היו דבריו: שלח נא להביא אלי את בנך, אשר עזב את העיר, ואני אקחהו לחתן עבור בתי. בזה מקווה אני להוכיח לעיר כולה שאתה נקי וישר!  האב המופתע עשה כמצוות הרב ואמנם לאחר ימים ספורים התקיימה מסיבת האירוסין. נכתבו "תנאים" בין שני המחותנים – הגאון הרש"ש והלווה.

מדור שאלות

·     "איש אמו ואביו תיראו", ידועה שיטת הרמב"ם, כי קיימת חובה על אדם לכבד את אביו ולהתיירא ממנו גם אם האב רשע.מה שתמוה זה דשנינו במסכת פסחים (נ"ו)תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו. אחד מן הדברים שעליהם הודו לו חכמים היה: "גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים". אביו של חזקיה היה אחז, שעליו העיד הכתוב: "רשע ורע בעיני ה'", ומשום כך גירר חזקיהו בנו את עצמותיו, כדי "שיתגנה על רשעו", וכאמור הודו לו חכמים על כך. ואם אכן קיימת חובה על אדם לכבד את אביו ולהתיירא ממנו, גם אם האב רשע, כיצד חזקיהו הצדיק ביזה את אביו, וכיצד הודו לו חכמים על כך, והלא חובת כבוד אב ומוראו קיימת גם לאחר מות האב, כמבואר במסכת קידושין (ל"א:)וכפי שנפסק להלכה בשו"ע (יו"ד ס' ר"מ)?. זאת ועוד: יש מן הפוסקים הסוברים שגם לדעתם של החולקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה לכבד אב רשע, אולם לבזותו – אסור, ומשום כך אין הבן יכול להיעשות שליח בית הדין להלקות את אביו (ט"ז יו"ד רמ, יז), כיצד א"כ, גרר חזקיהו את אחז, והרי זהו בזיון שאסור לדעת כולם? יש לתרץ: כיבוד אב לאחר מותו אינו חמור ככיבודו בחייו, ויתכן שאינו חיוב אלא מדרבנן, משום כך מותר היה לגרור את אחז הרשע, ולא החמירו לכבד רשע לאחר מותו. תירוץ נוסף: מאחר שבגרירתו של אחז היתה לו כפרה על חטאיו,זהו כבודו כעת. תירוץ נוסף: מצות קידוש השם החמורה דוחה את מצות כיבוד אב. ומאחר ובגרירתו של אחז נגרם קידוש השם לרבים, שהרי ראו העם את חומרתו של חילול השם, מותר היה לגוררו, אע"פ שהיה זה אביו.

תירוץ נוסף: ה"חיד"א" (דבש לפי מע' הא) מיישב זאת על פי המובא בגמרא בסנהדרין (סג, ב), שכשהיה חזקיהו המלך עוד ילד, אביו ביקש לשורפו באש עבור עבודה זרה כשם שנהגו הספרוים, אלא שסכתו אמו סלמנדרה.{חיה קטנה שיוצאת מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים, והסך מדמה אין האור שולט בו, רש"י שם} מאותו הזמן שביקש אביו להשליכו באש, בטל חיוב כיבוד אב מחזקיהו, מפני שברגע שביקש לשורפו, מונח בכך ויתור מצד האב על כל כיבוד מצד הבן. מסיבה זו אף מובא בילקוט, נפטר אברהם אבינו מחובת כיבוד אביו – תרח, שהרי גם הוא מסר את אברהם לנמרוד שישליכוהו לכבשן האש.

תירוץ נוסף: כאשר האב עובר על עבירות חמורות כע"ז, מותר לבזותו. ראיה לכך שהרי אין הבן נעשה שליח להלקות את אביו, חוץ ממסית", הרי שלבן מותר להלקות את אביו המסית. ומאחר שאחז חטא והחטיא את הרבים, ועבד ע"ז, הרי דינו כדין מסית, ומותר לבנו לבזותו.

ספירת העומר – תשס"ח

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה"  'מצות עשה מן התורה שיספור כל אחד מישראל ארבעים ותשעה ימים שהוא שבעה שבועות תמימות, ומתחילים לספור מיום ט"ז בניסן, שהוא יום הבאת קרבן העומר ועד חג השבועות'{רמב"ם פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הכ"ב} ומצוה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין קרבן העומר, ובמדרש רבה {ויקרא פכ"ח ו'} מצינו בחשיבות זהירות מצוה זו, דאמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את הארץ: ועוד מצינו שמצות העומר עמדה להם בימי המן,     דאמר רבי יהושוע בן לוי: כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר, דומה אני שאין בא רשע זה אלא להרגני, והיו תלמידיו יושבים ושונים לפניו, אמר להם: עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי! אמרו לו: בין להריגה ובין לחיים אנחנו עמך ולא נעזבך ! מה עשה, נתעטף בטליתו ועמד בתפילה לפני הקב"ה ותלמידיו יושבים ושונים,אמר{המן}להם:       במה אתם  עוסקים? אמרו לו: במצות העומר שהיו ישראל מקריבים במקדש ביום הזה,    אמר להם: העומר הזה ממה היה, של זהב או של כסף? אמרו לו של שעורים, אמר להם: ומה היה ערכו בעשרה קנטרין? אמרו לו: די לנו בעשר מעות, אמר להם: קומו, שעשר מעות שלכם  נצחו לעשרת אלפים ככר כסף {קנטרנין} שלי.

·     "וספרתם לכם"  שואל "בעל המאור" מדוע אין מברכין "שהחיינו" על ספירת העומר, וכתב ב"שיבולי הלקט" {הל' ספירת העומר ס' רל"ד} 'לפי שזמן הספירה תלוי בקביעות הפסח דכתיב "וספרתם לכם ממחרת השבת", ודרשינן ממחרת יו"ט ראשון של פסח, לכן אין מברכין עליו שהחיינו, ודי לו בברכת הזמן של יו"ט עצמו'. דהיינו, ברכת שהחיינו שמברכין ביו"ט הראשון של חג הפסח, פוטרת גם את מצות ספירת העומר, ודבריו תמוהים, דהרי בליל הסדר אין אנו עדיין סופרים ספירת העומר, וא"כ איך ברכת שהחיינו של ליל הסדר תפטור גם מצות ספירת העומר שמתחילה רק למחרת יו"ט הראשון של חג :                                                              טעם נוסף כותב ה"אורחות חיים" בסוף הלכות ברכות, מדוע אין מברכין ברכת שהחיינו על מצות ספירת העומר, כיון דהספירה היא צורך היו"ט של שבועות, ולכן יוצא י"ח בברכת "שהחיינו" שמברך בחג השבועות. וביאור הדברים, כיון דתכלית עבודת ספירת העומר היא להתכונן לקבלת התורה בחג השבועות, אזי אין הספירה עצמה נחשבת כגמר מצוה אלא הכנה לחג מתן תורה. וכן כתב החינוך במצוה ש"ו: נצטוינו למנות ממחרת יו"ט ראשון של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד בלבנו, כי המנין מראה באדם, כי כל ישעו וחפצו להגיע לזמן ההוא. כן משמע מהמדרש שהביא הר"ן בסוף מסכת פסחים: כשאמר משה לישראל, מה אמר לו השי"ת, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". אמרו לו ישראל: רבינו משה, אימתי עבודה זו. אמר להם, לסוף נ' יום. והיו מונים כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר.

טעם נוסף מובא ברשב"א: לפי שאין מברכין ברכת שהחיינו אלא על דבר שיש בו הנאה  ושמחה,כגון לולב שהוא בא לשמחה, ופדיון הבן על שיצא מכלל נפל.ותקיעת שופר שבא לזכרון בין ישראל לאבינו שבשמים, ומקרא מגילה משום שניצלו מגזירת המן, אבל ספירת העומר, אין בה שום דבר לשום הנאה, ואדרבה, מאחר שאין היום הקרבת העומר,           א"כ בספירת העומר אנו מעלים צער בזכרוננו שאין לנו את בית מקדשינו להקריב בו העומר, ולכן אנו גם מבקשים אחרי הספירה "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", ע"כ בזמן צער זה לא שייך לומר ברכת שהחיינו על ספירת העומר.       ובעל ה"עקידת יצחק" כתב: לפי שימי ספירה דוגמא לשבעת ימי ליבון שסופרת אשה להטהר לבעלה, אף אנו סופרים שבעה שבועות נקיים שיקרבנו המקום לעבודתו – לקבלת התורה, וימי הריחוק שבינתיים ימים של צער הם, ואיך נברך שהחיינו:

·     "החינוך" במצוה ש"ו שואל,מדוע אנו מתחילין לספור רק ממחרת יו"ט הראשון של פסח, ולא מיום ראשון של פסח? התשובה היא,כי היום הראשון נתיייחד  כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השי"ת על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר. על כן נתקנה תחילת הספירה מהיום השני.