·     "ושבתה הארץ שבת לה'"  אמר ר' שמואל בן גדליה, אין לך פרשה שאין לך כותרת למעלה ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה, "ושבתה הארץ", ואח"כ פרשת יובל "וספרת לך שבע שבתות שנים", אם לא שימר שמיטה ויובלות, סוף שימכור מטלטלין שלו. שנאמר "וכי תמכר ממכר", חזר בו מוטב ואם לאו, סוף שימכור את שדהו, שנאמר "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", חזר בו מוטב ואם לאו, סוף שהוא מוכר את ביתו, שנאמר "ואיש כי ימכר בית מושב", חזר בו מוטב ואם לאו, סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר "וכי ימוך אחיך", חזר בו מוטב ואם לאו, סופו שהוא נמכר לך, שנאמר "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", חזר בו מוטב ואם לאו, סופו שהוא נמכר לגוים, ולא הוא לעצמו אלא הוא וכל ישראל. {תנחומא ישן בהר ב'}

·     "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים, וקדשתם את שנת החמשים"

שתי מצוות אלו מסורות לבית דין: הספירה והקידוש, חלוקים הראשונים, אם הספירה צריכה להיות בפה, כך סבור הרמב"ם בספר המצוות דכתב: סנהדרין הגדולה הם שימנו שנה שנה מהחמישים שנה כמו שימנה כל איש ממנו ימי העומר, וכן כתב תוספות במסכת מנחות דף ס"ה: ובכתובות דף ע"ב.{ד"ה וספרתם} דבי"ד מברכין בתחילת כל שנה וסופרין כדוגמת ספירת העומר. אולם הרמב"ן כתב: איתא בתורת כהנים: וספרת לך – בבי"ד, ולא ידעתי אם לומר שיהיו בבי"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן, כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו בית דין במנין ויקדשו שנת החמישים. והרעק"א {קמא סי כ"ט} הביא שהר"ן סובר שאין בי"ד סופרים אלא בלב, דוגמת "וספרה לה" דזבה.  ובשו"ת {ח"א ס' כ"ט}הוסיף: דיתכן מה שלא הזכיר הרמב"ם שמברכים על ספירת היובל, משום שאין צריך להוציא בשפתיו המנין, וא"כ הוי דברים שבלב ואין ראוי לברך. והדברים תמוהין, דהרמב"ם כתב סנהדרין הגדולה הם שימנו שנה שנה. ולא מסתבר שהכונה לספירה בלב. ועוד דהרי כתב..כמו שימנה כל איש ממנו ימי העומר. ובספה"ע לא מועיל ספירה בלב.

·     "והעברת שופר תרועה" באיזה שופר תוקעים ביובל? המשנה בראש השנה דף כ"ו אומרת:כל השופרות כשרים {בין של איל ובין של יעל} חוץ משל פרה, מפני שהוא אינו קרן {אינו קרוי שופר, וביוה"כ שופר כתיב, והעברת שופר תרועה} ובירושלמי {ר"ה פ"ג ה"ה} שנינו: שוה היובל לר"ה לתקיעה לברכות… וכל מה שאתה עושה בר"ה הוי עושה בעשור לחודש, מה כאן מלכויות זכרונות ושופרות. אף כאן {ביובל} מלכיות  זכרונות  ושופרות.

·     "והעברת שופר תרועה" בתורת כהנים ילפינן דכל יחיד חייב בתקיעת שופר דיובל. והרמב"ם {הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י} כתב מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לב"ד תחילה, וכל אחד חייב לתקוע, שנאמר "תעבירו שופר". ומקשה ה"מנחת חינוך במצוה של"א, מה כונת הרמב"ם שכתב 'שנמסר לבי"ד תחילה' הרי כל יחיד חייב לתקוע, ואיזה מצוה מיוחדת נמסרה לבי"ד.  והנה מלשון הרמב"ם שכתב: מצות עשה לתקוע. משמע שהמצוה היא התקיעה,ולא כתקיעות דראש השנה ששם המצוה לשמוע קול שופר. כן כתב הריטב"א במסכת ר"ה דף ל. דכל יחיד מצווה לתקוע. ויש לדעת מה יעשה אדם שאינו יודע לתקוע בעצמו איך יצא המצוה,הרי אינו יכול לצאת בשמיעת תקיעה מאחרים

·     "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" הדבר תמוה, וכי שובו של אדם לאדמתו חשובה משובו למשפחתו, עד שהקדימה התורה שובו לאחוזתו לשובו למשפחתו?

ה"משך חכמה" כתב: פשטות הכתוב מורה לנו התועליות שאז כאשר ישובו איש אל אחוזתו, הרי הפיזור בין חיי המשפחה בא ממסבות הזמן אשר מרחק אחים, זה פונה לצפון וזה לדרום לבקש טרפו ומזונו. אמנם אם ישובו איש אל אחוזתו, ישובו בתי האבות לדור במקום הורישום אבותם, ויתלקטו אנשי המשפחה אשר מכרו אחוזותיהם ונתרחקו זה מזה.וא"כ ה"תשובו איש אל אחוזתו" הוא המבוא ל"ואיש אל משפחתו תשובו".ומוסיף בספר "פני מלך": פשט זה טומן בחובו עומק בהבנת מושג ה"חירות" אצל האדם מישראל, במה מודד האדם הזר לתורת ישראל את חירותו? – באותה מידה שבה הוא חש כי השתחרר מ"כבלי" משפחתו – אביו ואמו, כך הוא חש "חירות", כמידת ריחוקו ממשפחתו כך מידת "חירותו", ואולם התורה לימדתנו בזה כי אין כמסגרת המשפחתית לקיום חירותו של האדם, שנת היובל היא שנת החירות, שנת הדרור, והיא נועדה כדי שישוב איש אל משפחתו. התורה קבעה חוקי קנין לחמישים שנה, ובשנה החמישים – מהפיכה קניינית בכל מערכת החיים, שדות ובתים, כרמים ומגרשים,כולם חוזרים בשנה זו אל בעליהם הראשונים כדי להתאחד יחד, כי התמיכה ההדדית שמתקיימת בתוך המשפחה הישראלית משחררת את האדם ממועקות ומצוקות, וכך באה חירותו האישית לידי ביטוי, עד שאמרו בזוה"ק "ואיש אל אחוזתו – אל נשמתו שהיא אחוזתו ונחלתו"(מדרש נעלם זהר ח"א קל"ט) לא חירות הגוף יש באותה שיבה אל נחלת אבות, אלא חירות הנפש והנשמה, עשרות שנים תעה בין סבכי החיים, ובשנת היובל עם שובו אל חיק המשפחה המאוחדת, אז הוא משיג את נשמתו כפי שהיא. אותה נשמה בת-חורין, שהיתה כלואה במסגרות המנוגדות לחירות, שוב משהיא באה אל קרב המשפחה, הרי היא מתנתקת מהכבלים ושבה אל טבעה. ומצינו בחז"ל (ב"ר ק,ז} על חשיבות אחדות המשפחה ואמרו "חבורה ומשפחה כך הן דומים לכיפת אבנים, את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת".

·     "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" מובא במדרש {ויק"ר פל"ד} אמר רבי סימון בשם ריב"ל: לעולם אל תהי מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה כ"ד קללות, ומתן שכרה כ"ד ברכות, כל כך למה? יען אשר לא זכר עשות חסד.

·     "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו , גר ותושב וחי עמך" ארבע שמות מצינו בתורה לגר תושב: א. "גר"  דכתיב: "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" ופרש"י זה גר תושב.{שמות כ"ג י"ב} ב. "תושב" דכתיב "תושב ושכיר לא יאכל בו" פרש"י תושב – זה גר תושב {שמות י"ב מ"ה} ג. "גר ותושב" דכתיב: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"     פרש"י גר והוא תושב. ד. גר תושב דכתיב "ונמכר לגר תושב" {ויקרא כ"ה מ"ז}: שלש דעות מצינו במסכת עבודה זרה דף ס"ד: בהגדרת גר תושב. רבי מאיר אומר: כל שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים: גר תושב, זה גר אוכל נבילות, שקיבל עליו לקיים עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

·     "וכי תמכרו ממכר לעמיתך..אל תונו איש את אחיו" אמרו חכמינו במסכת תמיד דף כ"ח. איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם.. יחזיק באמונה יתירה, שנאמר {תהלים ק"א ו'} "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" ובפירוש המיוחס לרש"י  פירש 'ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות', והדברים טעונים ביאור למה קראו למשא ומתן באמונה-בשם אמונה יתירה, וכי יש בזה מידת חסידות, והרי כמה איסורים יש בהונאת הבריות. אומר האדמו"ר מאוזרוב בספרו "באר משה" רצו בזה להבהיר לנו מושג חדש בשלימות האמונה, דלא רק שיאמין בהשי"ת שהוא הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים, אלא שכל מעשיו יהיו חדורים באמונה – ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו". ואף אם אלף שנים יעמול, לא יצליח להרויח פרוטה אחת יותר ממה שהקציב לו השי"ת בר"ה, וכשיכיר דבר זה באמת, ראוי הוא להקרא מאמין באמונה יתירה. דכתוצאה מאמונה שלימה זו יתרחק מהונאת הבריות.

והנה שנינו במסכת סנהדרין אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ומצד שני שנינו במסכת שבת שהשאלה הראשונה היא נשאת ונתתה באמונה, ורק אח"כ שואלים קבעת עיתים לתורה. כך שואל תוס' בסהדרין דף ז. ותירצו: שעל אף שהשאלה הראשונה היא אכן על משא ומתן באמונה, הרי שמכל מקום יקבל דינו תחילה על דברי תורה.

·     חידת השבוע: שני אחים תאומים שהאחד נולד יהודי והשני גוי. היתכן? אם אינך יודע תשובה דפדף לקטע האחרון לפני הסיפור ותמצא תשובה.

·     "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" אמר הקב"ה בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים, שנאמר "ואיש כי ימכור בית מושב" – זה ביתו של הקב"ה, שנאמר "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" {תהלים קל"ב י"ג}ומה היה לו " וישרוף את בית ה' {מ"ב כ"ה ט'}"עיר חומה" זה עירו של הקב"ה שנאמר {דה"ב ל"ו י"ט}"וינתצו את חומת ירושלים"

·     "אל תיקח מאתו נשך ותרבית…" באיסור ריבית אמרו רבותינו דברים נוראים:         א. כל המלווה בריבית כופר בעיקר. (ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ח).

ב. המלווה בריבית אין הקב"ה נושא ונותן בדינו, אלא פוסק דינו מיד.(תנחומא משפטים טו).

ג. מי שנוטל ריבית,  כאילו עשה את כל הרעות והעבירות שבעולם (שמו"ר ל"א, יג).

ד. לעתיד לבוא כשיפתח הקב"ה לצדיקים אוצרות גן עדן, הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם, ואומרים, ולואי היינו פועלים והיינו טוענים בכתפינו, ולואי היינו עבדים(כלומר עדיף היה לעבוד בעבודה מושפלת ולא להלוות בריבית, שם ל"א ה)

ה."וחי לא יחיה" אמר הקב"ה מי שחי בריבית בעולם הזה לא יחיה לעולם הבא(שם ל"א, ו).

ו. כל המלוה בריבית סוף שנצריך לבריות. (תנחומא משפטים יג).

ז.ר' שמעון אומר:מלוי ריבית יותר ממה שמרויחים מפסידים.ונכסיהם מתמוטטין(ב"מ עא-עה)

ח.כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה בריבית,כאילו קיים כל המצוות כולן.

ט. "אני ה'" – מכאן אמרו, כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים. (תו"כ כ"ה).

י. כתב ה"כלי יקר" טעם איסור ריבית לפי שמסיר מדת הבטחון מן האדם, כי כל בעל סוחר עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח במסחרו אם לאו, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, ואינו נזקק לבטחון בהשי"ת.  מכאן למדנו שמעלת הבטחון אינה מעלה טובה ממעלות החסידים ואנשי מעשה, אלא חובה היא אצל כל יהודי ויהודי, וחמורה היא אצל הקב"ה מאד, דכאשר האדם מלוה בריבית ואינו בוטח בו, אלא עושה פעולות אסורות כדי להשיג מעותיו, נאמרו עליו דברים שלא נאמרו בשאר מצוות התורה.

·     ימי ספירת העומר אינם סתם ימים של חול, אלא ימים של תיקון המידות והכנה לקבלת התורה, ומאחר ש"דרך ארץ" קדמה לתורה, עלינו לתקן בימים אלו את המידות שבין אדם לחבירו, דגם קבלת התורה כש"ויחן שם כנגד ההר" – היה 'כאיש אחד בלב אחד'. וכך אחד  הביטויים הבולטים להכנות אלו, הינו הקריאה והלימוד ב"פרקי אבות" בשבתות שאחר חג פסח, ודעות שונות מצינו בזמן אמירת "פרקי אבות", במחזור "ויטרי" המיוחס לרש"י מובא המנהג ללמוד ב"פרקי אבות" מפסח ועד סוכות, דעה נוספת מצינו בלבוש {או"ח ס' תר"ן} דנהגו לקרוא "פרקי אבות" עד ר"ה.  וה"אבודרהם" כתב דהמנהג  דוקא בין פסח לשבועות,

והנה הטעם לשם "אבות" כתב החיד"א: כי המוסרים אשר בה הם אבות לכל המסרים אשר בעולם, ומאבות יצאו תולדות… {והוסיף בספרו "עבודת הקודש"} ומסכת זו היא היתה אם לבינה ואם בחכמה לכל מין מוסר והם דברים קצרים, והם ארזי הלבנון הרמים והנשאים, ודברים היוצאים מלב קדושי עליונים, אם ישים לבו לדברים הקדושים בדקדוק, תתעורר נפשו בנועם מוסרם, וישוב אל ה' וירחמהו.עכ"ל. והענין ללמוד את "פרקי אבות" דוקא בימי ספירת העומר, כתב בעל ה"מדרש שמואל": מצאתי כתוב לפי שבעצרת ניתנה התורה, והלומד תורה צריך לדעת קודם דרך לימודה, ואיך יתנהג בה אחר לימודה, לכן תיקנו ללומדה קודם עצרת, כדי שיהיה לב כל אחד מישראל מוכן לקבל התורה בלב שלם, ולהתנהג בה כדת וכשורה. ועוד,מאחר שבצאת ישראל ממצרים בתקופה זו, הכשירו עצמם לקבלת התורה מסיני, רישומה של אותה הכנה נשאר טבוע באופיו של הזמן, והוא אכן מכיל את סגולת ההכנה לתורה. ועל המשנה ב"אבות" (יג, יז) אם "אין דרך ארץ אין תורה". מבאר הרבינו יונה  צריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות. והגר"א כותב: המידות הטובות הן יותר מכולן, לא נכתבו המידות הטובות בתורה, כי הם כוללים כל התורה, כמו כשכתוב: 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז', ושלום הוא הכולל מכל המידות, והמידות הם כלל של כל המצוות.

·     מדיני ספירת העומר: א. מי שספר וחשב שטעה, וחזר תוך כדי דיבור וספר מספר אחר, האם בחזרתו קלקל? ת. תוך כדי דיבור יכול רק לתקן ולא לקלקל{הגריש"א ומ"ב ס' מ"ו.} ב.קטן שהגדיל בספירה, אם ספר בקטנותו,ממשיך לספור בגדלותו בברכה.{הגרי"ש אלישיב}

ג.המנהג לאסור ריקודין ומחולות של רשות, אבל שירה בפה, אף דיש מחמירים,המנהג להקל, {הנ"ל}ובפרט שירה המעוררת לעבודת ה'  ומרוממתו, ואינה מביאה אותו לריקוד.         

ד.ברכת שהחיינו יש נוהגין שלא לברך בספירה. ואם נזדמן לו דבר שמברכין עליו שהחיינו בימים אלו מברך. וברכת הטוב והמטיב מברך, ולכן מותר לעבור דירה. וכן מותר לסייד דירה לצורך חתן וכלה, {ואינו דומה לשלשת השבועות}.

ה. חלוקים הראשונים אם נשים חייבות בספה"ע. וכתב המגן אברהם: וכבר נהגו עלייהו חובה. אולם למעשה נוהגות לספור בלי ברכה, שמא ישכחו.

·     תשובה לחידה: לסוברים שעובר לאו ירך אמו. במקרה שאמם היתה נכריה שהתגיירה בעודה מעוברת. אלא שהיתנתה שהגירות תחול רק על אחד מבניה.כך משמע מדברי הרעק"א {מהדורה קמא תשובה צ"ה}דלמ"ד עובר לאו ירך אמו בודאי יכול להתנות שלא יהיה הטבילה לגירות לעובר. {תורתך שעשועי ת' ל"ו}

"ושבתה הארץ שבת לה' – סיפור

מספר רבי יוסף חיים זצ"ל ראש גולת בבל: בירושלים היה גר איש ושמו אברהם, שהתפרנס ממלאכת הנגרות, וה' ברך את מעשה ידיו ויקבוץ עושר רב. את העושר הוא לא שמר רק לעצמו, אלא נתן צדקה לעניים ורעבים הכניס לביתו וילך בדרך הישרה. ויהי היום ויסע אברהם ואשתו ובני ביתו, לבקר את דודו, ויסגור את הבית. בשכנותו גר איש בליעיל גנב ושודד. כשראה השכן שהבית ריק ואין בו איש, התגנב אל הבית וחיפש היטב עד שמצא את שקלי הכסף והזהב אשר אסף אברהם בעמל כפיו ויקח את כולם. כאשר חזר אברהם לביתו וראה מה שנעשה לו, חקר למצוא הגנב. אולם עמלו היה לשוא. מה עשה הגנב עם הגניבה? בלילה, הוא לקח את השלל כדי לטמון אותו בכפר עין גדי סמוך לירושלים. אבל בדרך תקפה אותו מחלה קשה, כי יד ה' היתה בו, לשלם לרשע כרשעתו. ויפול ארצה ויתעלף. וכיון שלא היה שם איש שיבוא לעזור לו, יצאה נשמתו, וצרור הכסף נשאר בחיקו. ויהי בבוקר עבר בחור צעיר מיושבי הכפר ושמו אפרים, וימצא איש מת, והנה כאשר הפשיט את בגדיו כדי לקברו, מצא את אוצר הזהב והכסף. ויקבור את המת, ואת הרכוש לקח לעצמו. וישמח מאוד: א. על שעשה מצוה בזה שקבר מת מצוה. ב. על ששלם לו ה' מיד את שכרו. ויהי בלילה ויחלום אפרים חלום לאמור: "אל תגע בכסף הזה כי לא עמלת בו והוא אינו שייך לך. והאיש אשר אצלו מצאת את הכסף, גנבו מיד איש נאמן. לכן צריך אתה להחזיר את הכסף לבעליו".  ויקץ משנתו והנה חלום. ויאמר:"חלומות שוא ידברו". ולא שם לבו אל הדבר. כי אמר: "אני לא גזלתי אותו מיד בעליו". ויהי היום ויקרא אפרים לאביו הזקן ההולך למות, ויפחד אפרים להשאיר האוצר בביתו. וילך לגן ויבחר לו עץ חלול וישים בו את הזהב והכסף, ויסתום את פי העץ מלמעלה. אח"כ הוא נסע לאביו ומצא אותו במצב קשה. לא עבר זמן רב והוא נפטר. ויעש אפרים אבל שבעה שבעה ימים.  באותו זמן ירד גשם חזק בעין גדי והמים הרבים עקרו הרבה עצים בגן של אפרים, וביניהם גם את העץ החלול אשר בתוכו האוצר. וישוט העץ על פני המים. וימצא איש את העץ ויאמר: טוב הוא למלאכה. אקח אותו ואמכרנו לנגר. ויקחהו ויביאהו לירושלים וימכרהו לאברהם הנגר. ויהי כאשר נסר אברהם את העץ לנסרים, מצא את אוצרו בתוכו. ויודה לה' על חסדו.  אפרים חזר לביתו וראה שאבד את האוצר, וגם בית ושדה לא נשארו לו. ויזכר שאמרו לו בחלום, שהעושר יחזור לבעליו. וילך מעיר לעיר כדי לבקש פרנסה. ויהי היום ויבא לירושלים ויעבור על פני בית אברהם, ויחשוב בלבו: אלך לנגר הזה ויתן לי עבודה כדי לפרנס את עצמי. אברהם הסכים לקבלו לעבודה, ויאמר לו:כל מחסורך עלי. ויהי היום בשבתו ע"י השלחן, סיפר אברהם לאפרים את הנפלאות אשר עשה לו ה' יתברך. ויאמר אפרים: העץ החלול השיב לך את כל רכושך. אברהם התפלא מאין יודע אפרים את סודו, וישאל אותו: מאין ידעת זאת? ויאמר אפרים: רכושך היה בידי. ויספר לו כל מה שקרה. ויהי היום ויאמר אברהם אל אפרים: אמנם העושר שייך לי, אבל הוא היה בידך, ועל ידך הוא ניצל מיד הגנב. לכן, רוצה אני לתת לך חלק ממנו. אבל אפרים סרב, ויאמר: נשבע אני שלא אקח מידך מאומה, כי הרכוש הזה אינו שייך לי, וראיתי בעיני שה' העניש אותי על שרציתי לנגוע בממון זה. לכן פוחד אני לגעת בו פן יעניש אותי ה' שוב. ויאמר אברהם: אבל אני נותן לך מרצוני הטוב ולא יקרה לך רע. אבל אפרים לא הסכים לקחת.

ויהי היום, ואברהם התכונן לחתונת בנו. ויראה אפרים כי העבודה תשבות במשך שבעת ימי המשתה, ויאמר: אלכה נא לראות את שלום בני משפחתי. מה עשה אברהם? ציוה לאשתו לעשות חלת סולת ולשים בתוכה מאה דינרי זהב ולתת את החלה לאפרים בתור צידה לדרך. וכאשר ישבור את החלה כדי לאוכלה, ימצא בתוכה את הממון. אפרים קיבל את החלה, נפרד מבית אברהם והלך לדרכו. ויהי בבואו לקצה העיר, וירא פקיד הגבול את החלה, ותמצא החלה חן בעיניו ויקנה אותה מיד אפרים. והנה לפנים בישראל היה נהוג שכל אחד מהמוזמנים לחתונה, היה מביא לבעל המשתה אוכל ומשקה,תופינים, מרקחת ויין. גם הפקיד הוזמן לחתונה ויבא את החלה ההיא, מתנה לאברהם אבי החתן. ויראה אברהם ויתפלא על הדבר הזה שחזרה אליו החלה כמו שהיא. ויאמר: אצבע אלוקים היא. וישמור את החלה אצלו ולא השתמש בה. כאשר נגמרו ימי המשתה, שב אפרים למלאכתו בבית אברהם. ויראהו אברהם וישמח לקראתו וישאל לשלום בני משפחתו. אח"כ שאל אותו: האם אכלת את החלה אשר נתתי לך? ויאמר: לא.  וישאל אברהם: האם נדרת נדר, לא לאכול מלחמי? ויאמר: לא. אמנם בבואי לקצה העיר, ראה הפקיד את החלה ויקנה אותה מידי. ויאמר אברהם: דע לך כי החלה הוחזרה לידי. וכדברו, הניח את החלה לפניו ויקח סכין ויחתכנה. ואז נפלו מתוכה דינרי הזהב. ויתפלא אפרים על הדבר הזה. ויאמר לאברהם: אהוב אתה בעיני ה' והוא משגיח עליך לטובה. אפרים המשיך לעבוד כבראשונה, ונפשות שניהם נקשרו באהבה.

ולאברהם היתה בת יפה ובעלת לב טוב. ורבים מבחורי חמד אשר בירושלים, רצו לשאת אותה לאשה. אבל אברהם אמר בלבו: אם רצה ה' שכל רכושי ישאר בידי, מדוע הביא אותו ליד אפרים. אלא ודאי שה' יתברך רמז לי מיהו האיש שיקבל חלק מרכושי. ועתה, אקח אותו לחתן, ואז יקח בצדק חלק מכספי. לאחר שאברהם קיבל את הסכמת אפרים, לקח אפרים את בת אברהם לאשה, ויתן לו אברהם שליש רכושו,  ("בן איש חיל" ח"ב א ע"ג)

מדור שאלות

·     "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך… ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול",  קשה: כיצד הקדימה התורה מאכל אדם למאכל בהמה, באומרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך…", ורק לאחר מכן: "ולבהמתך", והלא במסכת ברכות (מ, א), שנינו שאסור לאדם לאכול בטרם יתן לבהמתו לאכול, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק לאחר מכן: "ואכלת ושבעת"? תירוץ: הנידון בפסוק הוא על פירות שביעית הראוים למאכל אדם, ועליהם ציוותה התורה שיהא הפירות ניתנים לאדם בלבד, וכפי שנאמר בפסוק הקודם, שפירות שנה זו נאכלים "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ותושבך הגרים עמך". אולם אין מאכילים מפירות אלו לבהמה, כפי שנאמר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כלומר – הם אוכלים בעצמם, אך לא מאכילים אותם מפירות אלו.

דין זה מפורש במשנה בשביעית פ"ז, וברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל: "פירות המיוחדין לאדם, אין מאכילים אותם לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה, נמצא לפי זה, שאין בפסוק זה התייחסות לחיוב להאכיל את הבהמה בתחילה, ודין זה במקומו עומד, אלא ביחס לפירות אלו אמר הכתוב שהאדם הוא שראוי לאכלם. תירוץ נוסף: יתכן שרק כאשר המזון הוא שלו, אסור לו לאכול קודם לבהמתו, אולם פירות שביעית שהם הפקר, אין חיוב עליו להאכיל קודם את בהמתו.

תירוץ נוסף: ה"יד אפרים" מבאר, שהטעם שאסור לאדם לאכול לפני בהמתו הוא משום שלפעמים אין האדם ראוי ליזון אלא בזכות הבהמה, וכפי שמובא במדרש: (פרשת אמור): "אדם ובהמה תושיע ה' – אדם בזכות בהמה". מאחר שאין ראוי לאדם להחזיק את עצמו זכאי, עליו להקדים את בהמתו. אולם, כל זה דווקא כאשר בא המזון בדרך הטבע, אולם במזון הבא בדרך נס, בודאי שהנס אינו בזכות הבהמה, שכן אין נעשים ניסים עבור הבהמה, ובודאי שהאדם הוא סיבת הנס, ועל כן הוא קודם לבהמה. משום כך הקדים הכתוב את האדם לבהמה, כאשר משה הוציא מים מן הסלע, ככתוב: "והשקית את העדה ואת בעירם".

על פי זה ניתן לומר, שמאחר שהמזון המוזכר כאן הוא ניסי, שהרי מכח הברכה ושמירת השמיטה תיעשה התבואה לשלוש השנים, על כן קדים הכתוב את האדם לבהמה.

תירוץ נוסף:ההלכה המחייבת להקדים את מאכל הבהמה לאדם נאמרה רק כאשר מאכל הבהמה שונה משל אדם, אולם אם האדם והבהמה שוים במאכלם, הרי שהבהמה היא שצריכה לאכול משיירי מאכלו של אדם, ולא להיפך.