לאחר שנצטווה אהרן הכהן על מצוות הדלקת הנרות במנורת המקדש, מסופר בתורה אודות קיימו את המצווה "ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציוה ה' את משה" (במדבר ח, ג). על לשון זה של "ויעש כן אהרן" דרשו חכמים "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (ספרי).
המקרא מוצא לנכון לציין את שבחו ומעלתו של אהרן שקיים דבר ה', ולא שינה דבר מכל אשר נצטווה. ואנו שואלים, וכי זה הוא שבחו של אהרן?! והלא התורה מבקשת מכל יהודי באשר הוא, קטן כגדול, לסור למשמעתה ולקיים את המצוות ככתבם וכלשונם?
יתכן לומר כי שבחו של אהרן הוא בכך שלא שינה פרט מהמתכונת בה נצטווה לקיים את מצווות הדלקת הנרות. ככהן גדול המורם מכל העם, אולי עלול היה אהרן לשנות מהטקסיות החיצונית של המצווה, ולשנותה על פי מיטב הבנתו. יכול היה אהרן להשים את הדגש על מהותה הפנימי של המצווה, ולהתייחס פחות לתבנית במסגרתה תקוים המצווה. בכך נשתבח אהרן שחרף רום מעלתו הרוחנית לא שינה מאום מפרטיה החיצוניים של המצווה, וקיימם בדיוק בה נתבקש.
נכון הוא כי 613 המצוות משמשות כשליבות בסולם העולה השמיימה, וכל מהותן לא נועד אלא לדבק בה' יתברך ולהתעלות באמצעותן אל הפסגה הרוחנית, אולם חשוב לא פחות לקיימן דווקא בצורה בה הן צווו, ואין להתיימר לשנות את מתכונתם בהתאם לקידמה, לנאורות ולהבנה האישית.
הנה כי כן היא גם התפילה, אשר כל מהותה הוגדרה בידי חז"ל כ"עבודה שבלב". למרות זאת מצווים אנו לקיימה דרך הנוסח הקבוע שהועבר אלינו במסורה מידי אנשי כנסת הגדולה. ואין השניים סותרים זה את זה, שכן עם היות הנוסח קבוע ואחיד לכל, עדיין יכול היחיד למצוא בה את ערגתו האישית משלו לה', ועדיין יכול הוא לבטא במילותיה את תשוקתו הייחודית שלו לאלוקים.
מכאן אף נוכל להבין את פשר האריכות המרובה בפרשת קרבנות הנשיאים בעת חנוכת המזבח (במדבר ז, יב). המעיין באותה פרשה יכול לתמוה מפני מה האריכה התורה בסיפור קרבנו של כל נשיא ונשיא, בעוד שכל קרבנותיהם דמו זה לזה בכל פרטיהם, מידותיהם ומשקלם? אלא שאת האמור למעלה ניתן לומר גם כאן, כי למרות הדמיון בפרטי קרבנות הנשיאים, עשה זאת כל אחד מהם בהתלהבות מיוחדת משלו, שידעה בהחלט לבטא טעם אישי ומעלה רוחנית ייחודית משלו.
![]()
