"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה:"

שאלת השאלות היא כמובן כיצד הצליח קורח לסחוף אחריו את כל העדה ובכללם מאתים וחמישים "ראשי סנהדראות", וכולם עומדים לצידו נגד משה.

משה ואהרן מאבדים את אמון העם לאחר שעשו את כל הדרך רצופת הניסים והמופתים לעיני כולם.

להיכן כל זה נעלם לפתע?

דברי המדרש שהובאו ברש"י פותרים את השאלה: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד". רש"י מוסיף מילה 'ויקהל עליהם קורח' – בדברי ליצנות. ללמדך כי הליצנות היא אם כל חטאת.

ובמדרש מובא תאור חי כיצד הצליח קורח בעזרת דמגוגיה רגשית להבאיש את ריחם של משה ואהרן. וכך מובא במדרש: "אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו'. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו] אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה." (ילקוט שמעוני במדבר פרק טז).

מדהים עד כמה נמצאת מקבילה בספרות ההשכלה ל"פטנט" הישן. אין כלל צורך בעובדות. כל עלילה ושקר יתקבלו ללא עוררין. דרכם לתאר את הרבנים כתאבי בצע שאינם חסים על אלמנה מסכנה, ובכל דרך מוצצים את כספה, הורסים את חייה בלי שמץ חרטה ונקיפת מצפון, או כאלו שבגלל קוצו של יוד מאמללים אשה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה מבית מדרשו של קורח.

בעוד ההפך הוא הנכון. המסירות והדאגה של הרבנים לבני קהילותיהם בפרט ועבור כל יהודי אחר בכלל עלתה עשרות ומאות מונים על זו של הכותבים בגנותם.

בסופו של דבר המרד כידוע נכשל, אך הלקח נלמד לדורות.