לא חוזרים לשגרה

האירוע במומביי טלטל בעוז ובעוצמה את כל העם היהודי. ההתכנסות הענקית של המוני בית-ישראל תעניק לנו כוח לשאת את האחדות הזאת גם לימים שיבואו

השבוע ימלאו שלושים יום למתקפת הטרור במומביי, שבה עלו בסערה השמימה ששת הקדושים הי"ד ששהו בבית-חב"ד. דווקא בפרספקטיבה של השבועות שחלפו מתברר שאירע כאן דבר יוצא מגדר הרגיל, מבחינת הטלטלה שהאירוע הזה טִלטל את כולנו. כבר חווינו, למרבה הצער, אירועים קשים וכואבים, אבל כאן התפרצה לבה פנימית שלא ידענו כמותה.

ההזדהות עם צער וכאב מתנהלת בדרך-כלל במעגלים מתרחבים, על-פי מידת הקִרבה והשייכות. יש הכאב של בני-המשפחה, אחר-כך של הקהילה, המגזר או העיר, ולבסוף תחושת ההשתתפות בצער שכל אדם חש. כאן נפרצו המעגלים הללו וכאילו נעלמו. כל אחד ואחד הרגיש כאילו פגעו בו וביקיריו. יהודים מכל המגזרים חשו את המועקה בלב והתפללו מעומק נפשם בשעות שעדיין הייתה תקווה. העם היהודי כולו הרכין ראש והזיל דמעה כשנודע גורלם המר של הקדושים.

קריאת התעוררות

את השותפות הזאת היה אפשר לראות בהלוויות. המוני בית-ישראל, מכל החוגים העדות והמגזרים, יצאו לחלוק את הכבוד האחרון לקדושים. רבים עוד יותר נצמדו לכלי התקשורת שליוו את ההלוויות. רבים-רבים, שלכאורה לא היה להם קשר ישיר לחללים, הפסיקו את שגרת יומם וסגרו את עסקיהם. הם חשו כי אינם יכולים להמשיך בחיים הרגילים.

אפשר לנסות ולהסביר שכאן חברו יחדיו כמה וכמה מרכיבים שיצרו את הטלטלה. המתח ואי-הידיעה שנמשכו כמעט שתי יממות. ההצלה הניסית של הפעוט מוישי. דמותם המאירה והקורנת של בני-הזוג הולצברג. העובדה שהיעד להתקפה היה בית-חב"ד, שהוא למעשה בית חם וכתובת טבעית לכל יהודי השוהה בנֵכר. ועם כל זה, הסערה הרגשית שהתפתחה הייתה גדולה פי כמה וכמה ממכלול הגורמים האלה.

זו הייתה התעוררות שעוררו אותנו מן השמים. זו הייתה טלטלה שהיושב במרומים טלטל בעוז ובעוצמה את כל העם היהודי. למה הייתה הטלטלה הזאת צריכה להיות כרוכה באירוע מכאיב ונורא כל-כך – אין אנו יודעים ואיננו מבינים. גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו. אבל יודעים אנו, כמו שהבהירו חז"ל, שכאשר דברים כאלה קורים, נקראים אנו להתעורר, לפשפש במעשינו ולתקן את דרכינו.

יסוד לבניית תודעה

האחדות ותחושת השותפות שמילאו את לב כולנו, צריכות להיות אבן-יסוד לבניית תודעת האחדות של כל בני העם היהודי. באירוע הנורא הזה כמו נוצק היסוד לבניין הזה. פתאום חשנו כולנו כי כל ההבדלים התמוססו וכל החומות נפלו. ברגע אחד האירה כלפיד אש הנקודה היהודית הפנימית שמחברת את כולנו.

זו הייתה אחדות שנוצרה בנסיבות קשות וכואבות, אבל מחובתנו להפוך אותה לדרך-חיים, גם בימים שלווים ורגועים. בראש ובראשונה לטפח את תודעת האחדות, את ההכרה שכולנו בני אב אחד, בנים למקום, אחים. יש מקום לגישות אחרות, להבדלי השקפות, למנהגים ולמסורות – ובכל-זאת אנחנו אחים. גם מי שחושב הפוך ממני, הוא אחי, בשר מבשרי.

את האחדות הזאת כל גדולי-ישראל שואפים לטפח ולבצר בעצרת-הענק שתהיה אי"ה בשבוע הבא. חברו כאן יחדיו כל החוגים להרים את נס האחדות ולהעמיק את התודעה שבעצם כולנו משפחה אחת. כרגע זו משפחה כאובה ומיוסרת, שבאה להשתתף יחדיו בכאב האין-סופי של משפחות הולצברג, טייטלבאום, קרומן, אורפז, ושוורצבלט-רבינוביץ'. אך את התודעה הזאת ניקח איתנו גם לימים שמחים, שבהם נחלוק זה עם זה רגשות של הצלחה ושמחה, אושר ונחת.

הסערה שבערה בליבנו לפני שלושים יום צריכה לעמוד לנגד עינינו גם בימי שגרה. כל אימת שעולה בדעתנו לדבר או לעשות משהו נגד הזולת, ניזכר בה. ההתכנסות הענקית של המוני בית-ישראל תעניק לנו כוח לשאת את האחדות הזאת גם לימים שיבואו, עד האחדות המושלמת שבה נקבל את פני משיח-צדקנו.