בסוגית "מאי חנוכה" במסכת שבת, אומרת הגמרא: "תנו רבנן, נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". מהותו של החג, ובפרט כפי שהרבי הביא את הדבר לידי מימוש בהיקף הגדול ביותר, לצאת מן הבית, ממקום המגורים החמים והמואר, ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ".

על יסוד הוראה זו, יצאתי לרוסיה, "ביתי" שבמוסקבה, למסע "בחוץ", מסע של חנוכה לכמה ערים בסיביר.

בערים האלו ביקרתי בבתי הכנסת הפעילים כיום, בבתי כנסת ומרכזים קהילתיים שנמצאים בעיצומם של בניה, במוסדות החינוך, פגשתי אנשים ואישים מהקהילות היהודיות שם, נפגשתי עם ראשי העיר ומושלי מחוזות, השתתפתי בהדלקות מנורה פומביות, בחגיגות קונצרטים לכבוד החנוכה, בהתוועדויות עם מקורבים – מסע של אור בן 48 שעות, ללא מנוחה.

פתחתי את מסעי בעיר ברנאול אצל השליח הרב ישראל נח קמינצקי, המשכתי בעיר נובוסיבירסק, אצל השליח הרב זלמן זקלס, וסיימתי את המסע בעיר טומסק, אצל השליח הרב לוי קמינצקי.

אמנם הביקור היה רק בשלוש ערים, אך מן הפרט, מהנעשה בשלוש ערים אלו, אתה למד על הכלל. מהנעשה בערים אלו – אתה למד על היקף הפעילות של השלוחים בכל עריה של חבר העמים.

הנעשה בערים אלו, מעיד על עומק ההשפעה שיש לשלוחים על תושבי העיר, על היחס החם והלבבי ההדדי בין השלוחים לבין המקורבים, על ההערכה העמוקה שהם זוכים לו מאנשי הקהילות וכן גם מראשי העיר ואנשי הממשל.

באתי לתרום לשלוחים מהניסיון שלי, באתי לסייע להם מהקשרים שיש לי בתוקף תפקידי, אך דומני כי קיבלתי מהם, ממה שראיתי וחשתי אצלם, מהחמימות ורגשי האהבה שהקהילות מקיפים את השלוחים, מקידוש שם ליובאוויטש שהם עושים, יותר ממה שאני תרמתי להם.

נר ראשון של חנוכה

לאחר ההדלקה הפומבית תחת חומות הקרמלין בהשתתפות נשיא איגוד הקהילות היהודיות ר' לוי לבייב וראש העיר מוסקבה מר יורי לושקוב, בדרכי אל נמל התעופה שרמייטובו, ביקרתי בחגיגת ההדלקה במכללת "מכון חיה מושקא" לבנות, בניהולו של הרב אברהם בקרמן. לאחר מכן בחגיגת חנוכה לתומכי הקהילה היהודית שהתקיימה באולם הארועים של המרכז "מארינא ראשצע", ובסיום – בחגיגת חנוכה בבית הכנסת החדש והמפואר "אהל יצחק", הממומן על ידי הקהילה הגרוזינית במוסקבה.

בית כנסת "אוהל יצחק" ממוקם בבנין בית הדירות הגדול והמפואר ביותר באירופה. מדובר על קומפלקס דירות של כאלפיים דירות פאר, אשר כל מי שיש לו שם דבר במוסקבה, רואה לעצמו חובה לרכוש דירה בבנין דירות זה.

בין כל עשירי הבנין הזה, מתגוררים בו כמאה משפחות של יהודים יוצאי העדה הגרוזינית, והם הקימו בקומה השניה של הבנין בית כנסת מפואר בן כ300 מטרים רבועים, בית כנסת מרשים שהושקעו בו סכומי עתק, והוא בנוי כולו באמנות מיוחדת. השלוחים במוסקבה פועלים בו, מוסרים בו שיעורי תורה, מנינים, ולקראת החנוכה ערכו בו חגיגת חג מיוחדת.

מבית הכנסת זה, יצאתי בדרכי לנמל התעופה.

תפילה של 'עובדים'

המראתי בשעת לילה לכיוון העיר ברנאול, ולאחר כ-4 שעות טיסה נחתתי אל שעות הבוקר (בהתחשב בהפרשי השעות בין מוסקבה לברנאול) של יום שני. שם למרגלות המטוס, המתין לי השליח במקום, הרב ישראל נח קמינצקי.

הרב ישראל נח קמינצקי התקרב בשעתו ולמד אצלנו במוסדות הישיבה במוסקבה, והפך לבחור חסידי מן השורה. לאחר מכן המשיך ולמד בישיבות חב"ד בארץ הקודש ובארה"ב. לאחר נישואיו עב"ג הזוג התגורר בס. פרנסיסקו, ולאחר תקופה הוא חזר אלינו, ויצא לשליחות בברנאול.

הרב קמינצקי הגיע לברנאול לפני פחות משנתיים, ובמשך הזמן הקצר הזה, הוא חולל בעיר מהפכה יהודית של ממש.

מנמל התעופה נסענו לבית הכנסת לתפלת שחרית.

בית הכנסת ממוקם במבנה שכור, מבנה המחולק לכמה חדרים, כאשר את חלק מקירות המבנה ניתן להסיט בעת הצורך, ולחבר כמה חדרים לאולם אירועים גדול אחד.

בבית הכנסת המתינו כבר כ-20 מתפללים.

זה לי לראשונה שאני רואה מנין כה גדול לתפלת שחרית של יום עסקים רגיל, לא שבת ולא מועד, בעיר שלא נחשבת לעיר גדולה במיוחד. התפלה אורכת במקום – בכל יום – כשעה וחצי (ובחנוכה, כמובן היא אורכת מעט יותר זמן).

במנין השתתפו אנשי עסקים מקומיים שאינם פותחים את יום העבודה שלהם ללא תפלה בציבור, תפלה כה ארוכה. הבטתי בהם במהלך התפלה, וראיתי כיצד הם מתפללים מתוך רצינות, מתוך כוונה. ממש היו שקועים "ראשם ורובם" בתוך אותיות התפלה. תפלה שמעוררת התפעלות אצל הרואה זאת.

לאחר התפלה, יש הנשארים עוד חצי שעה או שעה, לשיעור תורה עם הרב קמינצקי, ורק לאחר מכן הם ניגשים ליום העסקים.

היחס של הרב קמינצקי לאנשי הקהילה מאוד חם, הוא מקרב אותם בלבביות, וההשפעה וה"כמים הפנים לפנים" מהם אליו, הוא בהתאם.

היחס שיש להם אליו מאוד מיוחד, יחס של כבוד, הערכה. ראיתי כיצד הם מעריכים כל נושא של אידישקייט, כיצד הם מכבדים כל מילה היוצאת מפי השליח.

כביטוי לרגשי הקירבה שהקהילה חשה כלפי רב קמינצקי, תעיד העובדה שלא מכבר הוא ערך "אפשערעניש" לבן שלו, והשתתפו בחגיגה קרוב ל-300 איש מאנשי הקהילה.

בעת קריאת התורה, התקיים טקס "קריאת שם יהודי" לנשים שהגיעו לבית הכנסת לקבל שם יהודי. היו שם נערות צעירות, נשים, וגם אמא ובת, שהאמא עומדת לעבור היום ניתוח בשל "המחלה הידועה", ישלח לה השי"ת רפואה שלמה וקרובה.

כל אשה קיבלה "מי שברך" מיוחד עם הקראת שמה היהודי החדש, לאחר מכן התקיימו קריאות "מזל טוב", מתוך שמחה, והיתה התרגשות מיוחדת בקהל.

לאחר התפלה השליח הוציא תעודות שהיו מוכנות אצלו, עבור כל אשה שקיבלה שם יהודי חדש, עם השם החדש שלה, חתמנו עליהם – אני, הרב קמינצקי וראש הקהילה, והרב ואשתו הגישו להם את התעודות בטקס חגיגי.

ראוי לציין, כי בשטח המבנה ששוכרים לקהילה ובו ממוקם בית הכנסת, עומדים להקים בו גן ילדים עבור הקהילה, וכבר נערכים בו שיפוצים כדי להתאים את המקום לייעודו.

בזכות האגרופן

בין המשתתפים בתפלה היה יהודי בשם ויטלי ויטלוביץ שאטקוב. יהודי זה מכהן כראש הקהילה, ובעל השפעה רבה בעיר. הוא היה אגרופן בעבר, והוא דמות מאוד מוכרת בעיר.

ויטלי זה הפך לבעל-תשובה של ממש בזכות הרב קמינצקי, והוא ממש חסיד נלהב של הרב. הוא לומד איתו הרבה, לומד על מנת לעשות, וממש הפך את החיים שלו, מן הקצה אל הקצה.

בזכות מעמדו של ויטלי בעיר, ובזכות העובדה שהוא שינה את חייו – הדבר מביא אחריו יהודים נוספים שמתקרבים ליהדות, כי "אם ויטלי עשה שינוי, גם אנחנו יכולים"…

*

מבית הכנסת נסענו לביתו הפרטי של הרב קמינצקי, לארוחת בוקר, ומשם נסענו – הרב קמינצקי, אני וויטלי – לפגישה עם ראש העיר. ראש העיר קיבל אותנו מאוד יפה, היה מאוד מחמם לראות כיצד ראש העיר מכבד את השניים.

בפגישה דובר על כך ששכירות מבנה בית הכנסת עולה לחודש 70,000 רובל (כ-3,000 $), מחיר גבוה ביחס למצב הכלכלי הנוכחי, וביקשנו ממנו שהעיריה תקצה שטח או מבנה עבור בית הכנסת.

ראש העיר לא הבטיח במפורש, אך הוא הצהיר כי יעשה מאמצים, יחפש מקום מתאים במרכז העיר.

בבבנין עיריה נפגשנו גם עם יהודי, נציג הממשל הממונה על "משרד הפנים" המקומי, הנושא את שם המשפחה "מכבייב" [מכבי].

הסברנו לו מה משמעות השם שהוא נושא, וימי החנוכה שאנו עומדים בעיצומם, וויטלי ויטלוביץ העניק לו כיפה, ומאותו רגע הוא החל לחבוש כיפה לראשו, מתוך גאווה יהודית.

לאחר מכן יצאנו לפגישה עם כ-20 תומכים מתומכי הקהילה, ביניהם היו גם נציגי המושל.

דיברנו על חג החנוכה, על המצב בקהילה, על הצרכים, על הצורך להיות שותף פעיל בכל פעילויות הקהילה, והתנהל במקום דיון פורה.

בדברים שנשאתי בתום הדיון המרתק, דיברתי אל נציגי המושל, שהיחס שישנו כעת מהמושל וראש העיר אל הקהילה, הוא לא סביר. עיר שיש בה כזו קהילה פעילה, כזו קהילה מצליחה – קהילה שהיא ממש נכס לממשל הרוסי, היתה צריכה להיות בסדר-היום של העיריה, של הממשל, ולפועל – היא לא מקבלת כל סיוע תקציבי. הסיוע מהממשל או מהרשויות המקומיות היו צריכים להגיע מצידם, הם אלו שהיו צריכים להציע עזרה…

הוספתי ואמרתי, כי אני מקווה שדברים יבואו לידי פועל, כדי שלא ניאלץ לפעול בדרכים עוקפות.

לאחר מכן חזרנו למבנה הקהילה שם התאספו כמאה איש ואשה ל"דיון עם הרב הראשי לרוסיה" ככותרת ההזמנה, והתנהל דיון מעניין במשך כשעה. היו להם המון שאלות, ("מה עושים עם הילדים הלומדים בבתי ספר ממלכתיים, שכעת מחייבים במסגרת חוקת בית הספר לימודי הדת הנוצרית"? "מה עושים במשפחות מעורבות של יהודים וגויים"? ועוד שאלות רבות).

ראיתי אנשים צמאים לאידישקייט, ראיתי אנשים הקשורים לחיי היום-יום של הקהילה, אנשים הקשורים ומכבדים את הרב בצורה מיוחדת, ראיתי קהילה פעילה, תוססת, חיה.

ראוי לציין, שבמקביל לאסיפה זו – חלקו האחר של הבניין רחש פעילות, הכנות לקראת אירוע חנוכה של "קלוב נשים" המנוהל על ידי הרבנית קמינצקי, שאמור להתקיים בערב, ולאחר מכן שמעתי שנטלו בו חלק למעלה ממאה נשים.

בדיון זה תם ביקורי הקצר בזמן, אך מלא חוויות חיוביות, בברנאול, ומשם יצאתי לנסיעה לכיוון העיר נובוסיבירסק (עם ליווי משטרתי שמפנה לנו את הכביש מפקקי התנועה הכבדים שיש באיזור), כאשר מר ויטלי ויטלוביץ מלווה אותי בדרך, תוך שאנו מתוועדים כל הדרך על הקהילה היהודית בברנאול, המצב במדינה מבחינה יהודית ומבחינה כלכלית, המצב הכלכלי העולמי, מה דורשת תורת החסידות מכל אדם פרטי, ומה היא דורשת ממנו בעת משבר שכזה וכו'.

השר שחזר בתשובה

לאחר כ-3 שעות נסיעה הגענו לנובוסיבירסק, אל ביתו של השליח הרב זלמן זקלס.

שם המתינו לנו קבוצה מיהודי העיר נובוקוזניצק, עיר במחוז נובוסיבירסק, שהרב זקלס פורס את חסותו עליהם, ולמרות המרחק מעירו – הוא נוסע לבקר אותם, לפעול איתם ולהחזיק שם את הקהילה.

הם סיפרו לי כי בחודש האחרון הרב זקלס ביקר אצלם כמה פעמים (ויש לזכור כי העיר הזו נמצאת במרחק של 5 שעות נסיעה כל כיוון).

בביתו של הרב זקלס פגשתי גם יהודי מנכבדי הקהילה בשם אלכסנדר-אריאל שפיקלמן, בעל-תשובה אמיתי, הוא מניח תפילין בכל יום, מתקדם מאוד בשמירת תורה ומצוות, ואף השתתף יחד עם הרב זקלס בכינוס השלוחים האחרון בניו יורק.

מר שפיגלמן הוא "דפוטאט" בדומא [=חבר ממשלה ב"דומא" בקרמלין], וכמובן שהוא בעל השפעה רחבה מאוד, הן בקהילה היהודית, הן בעיר בכלל והן בממשל.

*

מביתו של הרב זקלס נסענו לבית הכנסת החדש של נובוסיבירסק, בנין שנבנה הודות לתרומתם של משפחת ראהר ו"קרן קשת" מארה"ב.

זהו בנין גדול, מאוד מרשים, השלד והקירות הפנימיים ב"ה מוכנים, אך הוא עדיין רחוק מלהיות מושלם. חסר לקהילה סכום כסף נכבד כדי לסיים אותו לגמרי.

אך למרות שהוא עדיין אינו מושלם, בחלקים ממנו כבר משתמשים כיום, באופן יום-יומי.

המקווה במקום פעיל, למרות שאין בו קרמיקה על הקירות וכו', והוא משמש את העיר וכן ערים נוספות בסביבה. הרב זקלס אף סיפר, כי לכבוד חנוכה הכינו את המקווה גם לגברים, והבוקר הוא ויהודים מקומיים נוספים טבלו במקווה.

כאן המקום לציין את היחס החם והלבבי של הרב זקלס לאנשי הקהילה, ובמיוחד את שמחת החיים בה הוא מצטיין, שמחת-חיים שהוא מדביק איתה בכל מי שהוא פוגש.

אנשים בעיר הגדירו לי אותו: "כל מי שפוגש ברב, פשוט מרגיש טוב יותר, נהיה לו טוב על הלב".

הוא חברה'מן, היחס של האנשים אליו מיוחד מאוד, הם מלאי כבוד והערכה, בביקור שעשינו לאחר מכן בבית הספר, ראיתי את היחס של הצוות כלפיו – פשוט מיוחד ומחמם.

גאוות הקהילה

מבית הכנסת נסענו אל בנין בית-הספר "אור אבנר", שם סעדנו את ארוחת הצהריים.

בית הספר "אור אבנר" הוא "גאוות הקהילה", לבית הספר יש שם יוקרתי מאוד בעיר, הוא זכה בפרסים חינוכיים שונים ממחלקת החינוך של העיר ושל המחוז, הוא אף זכה לתואר "ליציי" [תואר יוקרתי המוענק בעקבות הישגים חינוכיים וציונים גבוהים במגוון תחומים].

לומדים בו כיום כמאה ושישים תלמידים, וכל הורה חש גאווה שהבן שלו לומד בבית הספר, ובכלל הקהילה מתגאה במוסד חינוכי זה, שמוציא להם שם טוב בכל העיר. בית הספר מעלה את הגאווה היהודית בעיר.

ילדי בית הספר אף הופיעו בארוע חנוכה שהתקיים מאוחר יותר בשעות הערב, והותירו רושם מאוד מיוחד.

מבית הספר נסענו לפגישה עם מושל המחוז.

מהמושל ביקשנו שיסייע בסיום בנין בית הכנסת, והוא הבטיח במפורש לגייס ולרתום גבירים מקומיים, למען המטרה הזו. "זו בושה לעיר ולמחוז שבית הכנסת עומד במצב כזה" אמרנו לו, והוא כאמור – התחייב להתגייס ולגייס אנשים למען הבניה.

לאחר הפגישה עם המושל, ישבנו לפגישה נוספת עם אנשי נובוקוזנייצק. לאנשים אלו יש חברת בניה גדולה שבונה כמה פרויקטים בעיר. דיברנו איתם על האפשרות שהם ידאגו לבניה במקום, כשהם דואגים לתת מחיר בניה נמוך – ואנו נישא בתשלומים.

סוכם כי בעוד חודש ניפגש שוב, ונסכם דברים ברורים, הלכה למעשה.

השליח הולך על הידיים…

לאחר הפגישה איתם נסענו לאולם הגדול, בו התקיים קונצרט חג החנוכה בהשתתפות להקת "צמד רעים" מהארץ.

ישראל ובני, חברי "צמד רעים" דיברו בהתפעלות גדולה על השלוחים והעבודה הקדושה שלהם. אתמול הם הופיעו בעיר יקטרינבורג, אצל השליח הרב זליג אשכנזי, בארוע גדול בהשתתפות כמה אלפי איש, היום הם מופיעים בנובוסיבירסק, ומחר הם ממשיכים לטומסק.

כאן בנובוסיבירסק, הם נתנו הופעה טובה, הקהל מאוד נהנה – ובמיוחד נהנו מהרב זקלס, שבמהלך ההופעה והתרוממות הרוח, הוא ביצע מופע של "הליכה על הידים" במהופך, כשראשו למטה ורגליו למעלה, לקול תשואות ההמון…

מהקונצרט יצאו כולם להדלקה הפומבית בכיכר העיר, שם בקור של 25 מינוס, אך עם חום גדול בלב, עמד קהל גדול למעמד "פרסומי ניסא" של הדלקת נר שני של חנוכה.

מההדלקה הפומבית נסענו לביתו הפרטי של הרב זקלס, בהשתתפות כמה אנשים מאנשי הקהילה, להתוועדות חסידים, יחד עם השלוחים הנוספים בעיר, הרב קרישבסקי שהגיע לא מכבר לעיר והרב דחנוב.

אחד המשתתפים בהתוועדות היה סטודנט באוניברסיטה מקומית שמתקרב לאידישקייט, כיום הוא שומר תורה ומצוות, לומד הרבה, ועושה צעדים יהודים משמעותיים בחיי היום יום.

בחור זה בעבר, כשהוא היה בגיל 12 בערך, הוא השתתף במחנה קיץ הראשון שהרב זקלס ארגן בעיר.

הילד הזה, באחד ימי הקייטנה, הלך ושבר את כל החלונות בקומה הראשונה של בנין הקייטנה. בלית ברירה – בשל איומים של בעל המבנה, שאם הרב זקלס לא יזרוק את הילד מהקייטנה, הוא יוציא את כולם מהבניין, ויסגור את הקייטנה – הילד הזה עזב את הקייטנה.

כיום הילד בגר, והוא תלמיד באוניברסיטה במגמת גרפיקה ממוחשבת.

התלמיד הוא סטודנט מצטיין, והוא ערך לא מכבר – במסגרת פרויקט הלימוד שלו – מצגת, בה הוא הציג עבודות גמר שלו בפני קהל מוזמנים גדול.

בין המוזמנים שהסטודנט הזמין למיצג שהוא ערך – הוא הזמין את הרב זקלס.

לאחר תום האירוע, כשהרב זקלס עזב את המקום, ניגש המורה לתלמיד ושאל אותו: "ראיתי שהרב היה כאן, אתה קשור אליו? אתה יהודי?"

הסטודנט השיב לו בחיוב, ובמקביל הוא שאל את המורה – "האם גם אתה יהודי"?…

כשהמורה השיב בחיוב, אז התלמיד אמר לו: "נו, אם כך, גם אתה צריך להניח תפלין!"

והוא הניח לו תפלין באולם האירועים של האוניברסיטה, בפני קהל משתתפים גדול.

יש לציין כי הבחור הזה, בשל כישוריו הגראפיים, הוא ביקש את ברכתי ללימודי ספרות סת"ם. ובכלל, הוא מתעתד לעבור ללמוד בישיבת תומכי-תמימים במוסקבה.

כך התוועדנו עם המקורבים של הרב זקלס עד שעה מאוחרת בלילה.

בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי, יצאתי יחד עם "צמד רעים" לנסיעה אל הנקודה הבאה, אל העיר טומסק.

בדרך שוחחנו רבות על השלוחים, הם סיפרו בהתפעלות ניכרת כיצד הם ממש "יוצאים מהכלים" מהשלוחים, מהמסירות שלהם לעבודת הקודש, מהיחס שלהם לזולת, ממסירת הנפש וההקרבה האישית שלהם, "אפילו בחלום לא היינו מאמינים שיש כזו מציאות".

הם הדגישו באופן מיוחד את נשות השלוחים, השלוחות, המשמשות בתפקידים כה רבים בעת ובעונה אחת – רבניות, אמהות, נשים, טבחות, מנהלות וכו', והכל מתוך יחס לבבי לזולת, מתוך חיוך ושמחה, מתוך סדר מאורגן, פשוט לפלא.

כמו אהרן הכהן…

העיר טומסק זו עיר שמתגוררים בה כחצי מליון איש, מתוכם כ-100,000 סטודנטים. יש בה אוניברסיטאות רבות, וזו עיר מאוד אינטליגנטית.

הגענו לעיר, נפגשנו עם הרב לוי קמינצקי, ויצאנו – יחד עם יהודי בשם יורי זיליבאנסקי, גביר מקומי מהאישים הבולטים בעיר ובעל השפעה גדולה במקום – לפגישה עם ראש העיר.

נכנסנו לראש העיר, ושוב נתקלתי ביחס המיוחד שיש לאישים ציבוריים לשלוחים בערים. אבל הפעם – היה זה באופן מיוחד ביותר, ראיתי איזו כימיה, איזו הערכה, ואפילו הערצה, יש לאנשים כלפי הרב קמינצקי. משהו שראוי לציון באופן חריג.

בפגישה עם ראש העיר דובר על כמה נקודות, ביניהם:

א) קבלת שטח סביב בית הכנסת עבור הקהילה היהודית, שטח שבעבר, לפני המהפכה, היה שייך לקהילה, והתנהל שם בית ספר יהודי. הבנין הזה קיים עד היום ומתנהל בו כיום גן עירוני.

ב) שהעיר תחזיר לקהילה את מבנה בית הכנסת הנקרא "בית כנסת של החיילים" – שבנו אותו היהודים הקנטוניסטים בשעתו, לפני כ-140 שנה. זהו מבנה עץ, מאוד מיוחד, וכיום מתגוררים בו משפחות מצוקה.

הפגישה אצל ראש העיר התנהלה ברוח מאוד טובה, והוא הבטיח למלא את שני הבקשות שלנו, הן בנוגע גן הילדים והן בנוגע לבית הכנסת של הקנטוניסטים.

*

לאחר הפגישה אצל ראש העיר, יצאנו לבקר בבנן גן הילדים. היות ועדיין אין לקהילה מבנה לגן ילדים משלה – הרב קמינצקי פתח בבנין הגן העירוני הזה, כמה קבוצות של גן יהודי, עם מטבח נפרד לקבוצות הגן שלו, ולומדים שם תלמידים רבים, בנים להורים חברי הקהילה.

מעניין לציין, כי בקומה השניה של מבנה הגן, היכן שילדי הקבוצות היהודיות פוסעים בכל בוקר, חקוק ברצפת הכניסה לגן, "ברוך הבא" באותיות עבריות.

זוהי מזכרת "חקוקה בסלע" של יהודי העיר שחיו כאן לפני כמאה שנה, שדאגו להנציח באופן של "אותיות החקיקה", שלא ניתן למחוק אותם, את הבעלות היהודית על המקום, וכיום הם – ממרחק של שנות-דור, מברכים את הדור הצעיר של הילדים היהודיים בעיר, בברכת "ברוכים הבאים" בכל בוקר…

ומגן הילדים – יצאנו לביקור בבנין בית הכנסת הפעיל. זהו בנין מפואר שנבנה לפני כ-180 שנה, ולפני כ-6 שנים הוא הוחזר מהשלטונות לקהילה המקומית.

בשעתו הקהילה היהודית המרכזית בעיר היתה שייכת לרפורמים, ולפני 3 שנים הקהילה יחד עם המבנה עברו אלינו.

ראוי לציין במיוחד, כי בשעתו, עד לפני כ-5 שנים, הקהילות היהודיות בעיר היו מפולגות. "מלחמות היהודים" בין כל הפלגים והקהילות השונות היו להחריד. לפני שהרב קמינצקי הגיע למקום התחלנו בניסיונות להשכין שלום בין כל הארגונים, אך הרב קמינצקי, עם הגיעו לעיר, בכוח האישיות שלו, הוא הצליח להביא את יהודי העיר והקהילות השונות – למצב של אחדות.

אנשים שבעבר רצו "לאכול" האחד את רעהו – בזכות הרב קמינצקי, הפכו לידידים. כולם יושבים יחד סביב שולחן אחד, עוזרים האחד לשני, ויחד כולם מלאי הערכה ואהבה לרב קמינצקי.

בנין בית הכנסת שביקרנו בו נערכו בו שיפוצים נרחבים, תיקנו את יסודות הבניין, חיזקו את עמודי התמיכה, אך חסר בו עדיין הרבה להביאו למצב מושלם.

חסרים סכומי כסף גדולים להשלמת הבנין והחזרתו לתפארתו, כאשר כפי הנראה רובו של התקציב יגיע מתומכים מקומיים ומקרן משפחת ראהר בארה"ב.

הקהילה מקווה כי כאשר יהיה להם את הכסף, הם יוכלו לסיים את הבניין בתוך שנה בע"ה.

בית הכנסת ממוקם במרכז העיר, ממש ברחוב הראשי, והוא אחד המבנים היפים והמפוארים שהיו לקהילה היהודית ברוסיה של אותם הימים.

ישבנו בבית הכנסת עם כל תומכי הקהילה, ודובר על נס המהפכה היהודית בעיר – שתוך פרק זמן קצר, של 3-4 שנים, הקהילה הפכה לקהילה פעילה, מלאה חיות, צעירים רבים נמנים על שורותיה, שיעורי סטארס לצעירים, סטודנטים רבים הפוקדים את בית הכנסת, אנשי עסקים, נשים – מהפכה יהודית אמיתית, פך השמן מאיר, ומוסיף והולך ואור.

בית-הכנסת של הקנטוניסטים

התפללנו במקום תפלת מנחה (ראוי לציין כי כל יום מתקיים במקום מנינים לשחרית, מנחה וערבית), שוחחנו עם המתפללים לאחר התפלה, ומשם יצאנו לראות את בית הכנסת של הקנטוניסטים.

ההיסטוריה של המקום מספרת על חייל יהודי קנטוניסט ששירת בקרקסטין בעיר יחד עם חבריו, ובשעה טובה נולד לו בן למזל טוב. החייל הקנטוניסט ניגש לבית הכנסת בעיר כדי לקבל שם עליה לתורה, אולם הגבאים לא רצו להעלות אותו לתורה, בשל הטענה שהקנטוניסטים הם יהודים שהתנצרו…

החייל היהודי נפגע עד מאוד מהיחס המשפיל הזה, והחליט בו במקום לבנות בית כנסת עבורו ועבור חבריו החיילים. ומהחלטה למעשה – הוא וחבריו הקימו את בית הכנסת הזה מעץ.

זהו בנין בן כ-140 שנה, אחד המבנים מעץ הוותיקים ביותר שקיימים כיום ברוסיה. יסודות הבניין הם מלבנים, וכולו בנוי מעץ.

המבנה כולו מלא במוטיבים יהודיים, גדר המבנה והחלונות מעוטרים במגן דוד, דלת הכניסה היא בצורת ספר תורה. מבנה מאוד מיוחד ומרשים, שדי במבט ראשוני כדי לראות שזו ארכיטקטורה יהודית.

במבנה גרים כיום 16 משפחות מצוקה. העיריה חילקה את המבנה בקירות פנימיים ל16 חדרים, ובכל חדר אכלסו משפחה. המקום נראה מוזנח מאוד, יש מבנה שירותים ציבורי אחד לכל המשפחות, המקום סובל מהזנחה מתמשכת, המשפחות המתגוררות במקום בתת-תנאים, פשוט הורסים אותו. הם רוצים לצאת מהמבנה – אך אין להם לאן.

בפגישה עם המושל הבטחתי לו שאדבר עם שר התרבות, שיכריז על המקום והמבנה כמקום שמיועד לשימור, בשל חשיבות המבנה, הן מבחינה היסטורית, הן בשל הייחודיות שלו כמבנה עץ כה ישן.

המושל סיפר לנו שהוא רוצה להפוך את המקום למוזיאון ליהדות סיביר, אך הסברנו לו שמוזיאון זהו דבר נטול חיות, ואנו רוצים להפעיל מוזיאון-חי, להפוך את המקום למקום יהודי חי ופעיל.

מהפגישה הזו נסענו למוזיאון המרכזי של המחוז, ומעניין היה לראות שם הרבה מוצגים הסטוריים מקומיים, בעלי הקשר יהודי.

לאחר מכן נסענו לבנין הטלויזיה, שם ערכו ראיון-חג לרגל חג החנוכה, ששודר בערוצים המקומיים. ראוי לציין כי עובדים רבים במערכת הטלויזיה הם יהודים. המנהל, המראיין, עורך המהדורה ועוד.

לאחר הראיון נסענו לאולם הארועים, לחגיגת הדלקת נר שלישי של חנוכה.

מאות איש היו במקום, לפי המודעות הם באו "לשמוע את הרב הראשי לרוסיה". כשהבטתי בקהל, ראיתי קיבוץ גדול של אנשים אינטליגנטים, ראיתי שזה קהל איכותי שאינך מוצא בכל מקום.

דיברתי לקהל על משמעותו של חנוכה, בעומק רעיון החג, במשך חצי שעה, והיה שקט דממה בקהל, כולם הקשיבו לכל מילה.

לאחר מכן התקיים קונצרט של צמד רעים, בהשתתפות מאות איש, והם פשוט "הרימו" את הקהל לגובה, הקהל יצא מכליו, עמד ושר, עמד ורקד, בהתלהבות רבה.

בתום החגיגה, יצאנו לביתו של הרב קמינצקי, יחד עם 3 מקורבים אנשי עסקים, והתוועדנו שעות ארוכות, עם הרבה "לחיים", על המושג שליחות, מסירות נפש של שליח מהו.

אמרתי להם, שמסירת-נפש של שליח היא לאו דווקא העובדה שאין להם חלב טרי, לאו דווקא העובדה שעיתים הטמפרטורות יורדות לכמעט חמישים מינוס והילדים לא יכולים לצאת מהבית – מסירת הנפש של השלוחים היא, העובדה שמגיע י"ט כסלו ואין לו חבר כמוהו להתוועדות חסידית של כמה שעות, שהוא קם בבוקר ולומד מאמר חסידות לעצמו, ואין לו עם מי לחלוק שאלה או רעיון. וכדוגמא הבאתי את גבריאל הולצברג הי"ד, יהודי בר אורין, מלא וגדוש, שמן הסתם היה מעדיף לשבת וללמוד ולהוסיף ידע, אך הוא בחר לצאת למדבר שממה, מתוך מסירת-נפש.

בשעה של ספק לילה ספק בוקר, סיימנו את ההתוועדות, כשכל אחד לוקח לעצמו החלטות טובות.

ובבוקר יום רביעי, יצאתי עמוס רשמים וחוויות, בדרכי חזרה למוסקבה, לפגישה עם סגן ראש עירית מוסקבה בנושאים דחופים הקשורים לקהילה היהודית במוסקבה.

**

בעבר חסידים לימדו ילדים יהדות, הלכו במסירת-נפש, וכתוצאה מכך הם שולחו לסיביר.

כיום, השלוחים יוצאים מרצונם לסיביר, ושם במסירת-נפש הם מלמדים ילדים יהדות.

בעבר סיביר היה עונש, יהודים הוגלו לשם בעל כרחם, הם נותקו ממרכז חייהם. כיום – דווקא בסיביר, דווקא במרחק, הם קרובים לרבי יותר מאשר בשכונות ובקהילות החב"דיות בארץ או בחו"ל.

ומעניין הקשר בין מסירת הנפש של סיביר בשנות הצדי"ק למסירת הנפש בסיביר של השנים שלנו, בשיחת י"ב תמוז-חוקת (בלקוטי שיחות חלק ח"י) מסביר הרבי הכיצד זה שלח הרבי יהודים ברי חיוב במצוות, יהודים אחרי בר מצווה, לעבוד במסירת-נפש כפשוטה, תוך סכנת חיים ממשית, כדי ללמד ילדים שאינם בגדר של חיוב?

ההסבר הוא, כי אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ העבודה היתה מתוך "חוקת", חוקה חקקתי גזרה גזרתי, ואין מקום לשיקולים של עדיפות או חשבונות. זהו זמן ומצב של חקיקה, ויש למסור את הנפש עבור כל נקודה של יהדות. תפקידו כנשיא הוא לדאוג לכל יהודי, לבנות את בית ישראל, ואין כלל מקום לחשבונות.

ודווקא הודות למסירת הנפש באופן של חקיקה, עם ישראל שרד ובסופו של דבר פרח מחדש.

*

כשראיתי את ברכת "ברוך הבא" חקוקה באבן ברצפת גן הילדים בטומסק, ששרדו את כל שנות הקומוניזם – וכיום ילדים הלומדים בגן ילדים חב"די פוסעים עליו בכל בוקר, ראיתי את פירות מסירת הנפש של יהודי רוסיה.

כשראיתי את מבנה העץ של בית הכנסת של הקנטוניסטים, ששרד 140 שנה, למרות כל הנסיונות להשחיתו מבית ומחוץ, והוא ממבני העץ היחידים ששרדו כה הרבה, באופן יוצא מן הכלל – ראיתי מהי כוחה של מסירת נפש עבור יהדות, ועד כמה היא נצחית גם במושגים גשמיים.

אין ספק שמסירת הנפש של השלוחים כיום, כדי למלא את רצון המשלח נשיא דורנו, היא הכלי לברכותיו של הרבי ולהצלחה הבלתי נתפסת שיש להם.

היומן מתפרסם במגזין 'כפר חב"ד'.