1. פתרונות סרק

במדורנו נגענו לאחרונה בנקודות שהעלו דווקא שמאלנים מבוהקים, יהודה שנהב ומירון בנבנישתי. שנהב מציע שלושה מודלים לפתרון, בנבישתי מציע מודלים שונים למדינה דו-לאומית. אולם האם המודלים התיאורטיים הללו ישימים לנוכח הזרמים הדמוגרפיים והתרבותיים, החזקים מכל מודל ציוני או ציוני-פלשתיני כזה או אחר?

למעשה, מן הראוי להפנות את המבט לארץ ישראל המנדטורית, שבה חיו יהודים וערבים אלה לצד אלה תחת חסות בריטית בעייתית. עולה מיד השאלה, אולי הפתרון הנכון לאזור הינו חסות או שלטון בינלאומי שיתפתח בהדרגה סביב מוקדי הסכסוך (למן האגן הבעייתי, דרך השכונות המעורבות בירושלים, ירושלים רבתי, אזורי הקו הירוק וקווי שביתת הנשק בצפון הארץ) ויקיף בסופו את מרבית שטחה של ארץ ישראל המנדטורית?

יהודה שנהב מציע ליישם את פתרון "הדמוקרטיה ההסדרית" בארץ ישראל, אך בדיקה קצרה מעלה, שפתרון זה אינו מעשי. הדמוקרטיה ההסדרית מיושמת בהצלחה במדינות כגון שווייץ, הולנד ובמידה פחותה גם בקנדה ובספרד. לעומת זאת, בלבנון ובקפריסין היתה בעבר דמוקרטיה הסדרית, אך היא התמוטטה בעקבות מלחמת אזרחים קשה (בלבנון) או מלחמה שהובילה לחלוקת המדינה (קפריסין).

המסקנה היא שדמוקרטיה הסדרית צפויה להכשל במדינות שאין בהן תרבות פוליטית דמוקרטית מפותחת, שהשסעים בין הקבוצות השונות באוכלוסייתן חריפים ובמדינות שנתונות לאיומים ולהתערבות של כוחות זרים. כלומר, דמוקרטיה הסדרית זקוקה ל"תנאים אידיאליים" כדי להצליח, תנאים שלא קיימים כיום בעולם הלא-מערבי. לראיה, אפילו במדינה מערב-אירופית כבלגיה, מחזיקה הדמוקרטיה ההסדרית מעמד רק בקושי.

בארץ ישראל המנדטורית אין, כידוע, תרבות פוליטית דמוקרטית מפותחת, השסעים בין היהודים והערבים חריפים ביותר וישנם גם איומים חיצוניים – ולכן אין יסוד לציפיה שדמוקרטיה הסדרית תחזיק כאן מעמד. הפתרון בעייתי ללא ספק, אך האם המודלים שמציעים תכופות מכוני מחקר המנותקים מן התשתית האנושית משני צדי הקו הירוק ישימים יותר?

2. הערכה ליוליוס

כאשר ראיתי את הספר החדש "תולדות היהודים בבריטניה" – כרך ענק המקיף אלף שנות היסטוריה יהודית, עלו ברעיוני המלים "ונהפוך הוא"… מסתבר, כפי שכותב הסופר אנטוני יוליוס בסוף מחקרו, שהאנטישמיות נותרה בבריטניה כמוסיקת רקע בלבד ופליטות פה, אחרי היסטוריה מתמשכת של רדיפות יהודים ויחס מבזה.

המחבר מתאר עצמו כאחד הנפגעים של מוסיקת הרקע הזו, בלי לסבול ממש מאנטישמיות. בהקדמה לספר מצוטט ה"דיילי טלגרף" שתיאר את המחבר לפני כעשור וחצי, כשהיה עורך דינו של הנסיך צ'ארלס, כ"אינטלקטואל יהודי ותומך לייבור, שאינו מחויב למשחק הוגן". היהודים היום לא יגדירו תופעות או ביטויים כאלו כאנטישמיות. זו האווירה המלווה יהודים בחברה של גויים. הם שומרים על רגישות וערנות לכל ביטוי או פעולה חשודה.

ההערה של לורד גוארי, יו"ר מועצת האמנות הבריטית על שקיעת הפילנתרופיה והתמעטות הנדיבים: "אנו זקוקים ליותר יהודים" – נתקבלה בעלבון, אף כי הוא התכוון לשבח את נדיבות היהודים.

הספר מתאר את רדיפות היהודים הקשות מימי הביניים. גירוש היהודים, השפעת ספרות הבוז המסורתית האנגלית עד האובססיה של האנטי-ישראליים היום. לדברי המחבר, נמנו בימי הביניים המוקדמים רק אלפיים יהודים בכל אנגליה. הוא מתאר איך הקהילה הקטנה סבלה מרדיפות העם הבריטי. האנגלים ניהלו נגדם סחטנות כספים, עינוים דתיים ואף מעשי רצח.

ב-1290 לווה גירוש היהודים בהתעללויות. המחבר מצא עדות מהגירוש למקרה אחד שבו קברניט ספינת סוחר פיתה קבוצת מגורשים לרדת מהסיפון לסירה שהותירה אותם על החול בלב ים, הרחק מהחוף האנגלי בשעת השפל. הוא נטשם לטבוע בגאות.

עלילות הדם היו נפוצות באנגליה. כמו במקומות אחרים באירופה, נאלצו היהודים לעסוק בהלוואות כספים. המחבר מצא מכתב ששלח אחד הלווים לבישוף של העיר אליי ב-1174, בו התאונן כי "הנושים היהודיים מענים אותי". האנגלים עצמם שמרו על הכתבים מאותה תקופה.

חלק גדול מהספר מיוחד לציטוטים אנטישמיים מהספרות האנגלית, שסייעו לעצב דעות קדומות על היהודים בעולם כולו. שורת סופרים בריטיים מפורסמים, ולא נפרטם, הם רק אחדים שתיארו את היהודי בדרגות שונות של בוז. המחבר מצטט אמריקני שכתב לפני למעלה ממאה שנה, כי דמותו של שיילוק הסוחר מוונציה, במחזה האנטישמי של שייקספיר, עיצבה את דעת ההמונים על היהודים, אף שמעולם לא פגשו יהודי. "עד היום היהודי נאבק להפריך את הדעות האלו", כותב יוליוס.

שמונת אלפים יהודים חזרו לאנגליה ב-1753 אך קיבלו שוויון זכויות רק ב-1858 ויכלו להבחר לפרלמנט הרבה אחרי צרפת. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה גדל מספרם. 150 אלף מהגרים ברחו לבריטניה מהפוגרומים במזרח אירופה ומהנאצים בגרמניה. ביטויי האנטישמיות נחלשו והתעמעמו. בשנות ה-70' הופיעה הכחשת השואה. האנטישמיות האנגלית לא נוהלה על ידי תנועה אינטלקטואלית כמו בצרפת. האנגלים גאים שלא היה אצלם דרייפוס.

3. נתלה במקום הפשע

על מחנה ההשמדה אושוויץ פיקד רודולף הס. לא רק מקום עבודתו היה שם, אלא גם מקום מגוריו. בפאתי מחנה ההשמדה ניצב לו ביתו של הס, מרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מתאי הגזים הידועים לשמצה. בחצר ביתו שיחק עם חמשת ילדיו והכלב, כשמטרים ספורים משם מעלות הארובות את עשן הכבשן.

במשפחת הס אהבו לצלם את הילדים מבלים ומשחקים. בזמן שהם נהנו מכוס תה ועוגה בחצר, פעל במרץ מפעל הרצח הגדול בהיסטוריה האנושית שהקים אבי המשפחה ממש מעבר לגדר של הבית.

הצילומים האלה שנחשפו השבוע בגרמניה, לקוחים מהאלבום הפרטי של משפחתו של רודולף הס – האיש שהקים את אושוויץ-בירקנאו ופיקד על הבניה ועל התפעול של תאי הגזים ושל המשרפות. התמונות צולמו בין 1942-1944 בווילה המפוארת של המשפחה שניצבה בפאתי מחנה ההשמדה, 150 מטר בלבד מהמקום שבו נרצחו באכזריות שיטתית כמיליון וחצי יהודים.

חלק מבני המשפחה ידעו מה קורה מעבר לחומה. הצעירים שבהם החלו לנחש. ככלות הכל, עבור הנאצים הרצח לא היה דבר שיש להתבייש בו, אלא מקור לגאווה. אבל זוויות הצילום הסלקטיביות, המקפידות להרחיק כל זכר לתעשיית המוות הסמוכה, מעידות על הכפייתיות שבה הקפידו הנאצים להפריד בין מעשיהם הנפשעים לחייהם הפרטיים.

לקראת סוף המלחמה ניסה הס להמלט. ב-11 למרץ 1946 הוא נתפס על ידי הבריטים, שבפניהם הודה:

"אני עצמי אירגנתי, לפי הוראות אשר התקבלו מהימלר במאי 1941, את ההמתה בגז של שני מיליון בני אדם, בין יוני-יולי 1941 ועד סוף 1943, התקופה בה הייתי מפקד אושוויץ".

בחודש מאי הוסגר הס לידי הפולנים שדנו אותו למוות באפריל 1947. הפולנים התלבטו היכן לבצע את גזר דינם, ובחרו לבצע את גזר הדין במחנה אושוויץ, בדיוק באמצע הדרך בין ביתו של הס לבין הכניסה למשרפות ותאי הגזים. שם, ברחבה שלפני הכניסה לקרימטוריום, נבנה הגרדום, וב-16 לאפריל 1947, הועלה עליו רוצח המיליונים רודולף הס.

אחרי מותה של אם המשפחה הגיעו התמונות לנכדו הצעיר ביותר של מפקד ההשמדה, והוא החליט להפקיד אותן במכון להיסטוריה במינכן, מוסד חקר ההיסטוריה החשוב ביותר בגרמניה.

4. המומחה ל(פי)זיקה

הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ואת זה עשה פרופסור שלמה זנד, מאוניברסיטת תל אביב, ישראלי מומחה ל"היסטוריה של התקופה היפה בצרפת", בספרו החדש על זיקתו של העם היהודי, ומופרכת כהזויה מרוב שנאה, על ידי מבקרים והיסטוריונים באירופה.

הדבר הראשון ששמו לב הוא העובדה שנושא כה צר כמו התקופה היפה של סוף המאה ה-19 בצרפת מקבל חשיבות באוניברסיטה ישראלית עד שמייחדים לה קתדרה שלמה וממנים פרופסור. אפילו בצרפת אין פרופסור לנושא הזה. אך הפרופסור חרג מנושאו ונטפל לסילוף ההיסטוריה של העם היהודי בטענה כי אין שום זיקה בין היהודים היום ליהודים בתנ"ך. עפ"ל.

ב"סאנדיי טיימס" הלונדוני כתב המבקר על ספרו של זנד, כי זנד משתמש בשיטות מכחישי השואה להכחשת קיומו של העם היהודי או קיומו הרצוף מימי קדם עד היום.

אפילו "לה מונד" האנטי-ישראלי גינה את ספרו של זנד ותיאר את התיאוריה שהוא מפיץ כמופרכת מעיקרה. "כותרתו אולי מושכת את הקונים, אך תוכנו נבוב וברובו חומר מיד שניה", כתב המבקר ניקולא וייל. "אפילו תומכיו האנטי-ישראליים נותרים במבוכה. הספר שאול מסגנון של הסוציולוגיה הביקורתית שהינה אופנתית באקדמיה בישראל".

אין טעם לחזור על הבדיות של זנד, אך הביקורת הקטלנית חשובה בצרפת ובאנגליה. "לה מונד" כותב כי הפרופסור מאשים את ישראל וכל קהילה יהודית בעולם כגזענית מעצם קיומה כקהילה. בניגוד לפרסומים של מכחישי השואה הנמכרים במחתרת, הספר הזה כובש מקום נכבד בחנויות הספרים, המבליטות אותו אף שאינו שונה ביעדו הנפשע.

אגב, ארגון של עורכי דין יהודיים חקר אם ארגוני מכחישי שואה שמאלנים אנטי-ישראליים מממנים את הפצתו. "לה מונד", לפחות קטל אותו בחוגי האינטלקטואלים והסטודנטים, ומחברו ראוי ליחס מבזה כמו מכחיש שואה.

5. טריפולי לעומת קישינוב

לאחרונה הובא בכנסת להצבעה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בעל משמעות היסטורית ומוסרית. על פי החוק החדש שמוביל ח"כ הרב ניסים זאב מש"ס, ממשלה לא תנהל משא ומתן לשלום בלי שיועלה עניין הפיצויים לפליטים היהודים ממדינות ערב. כפי שזה נראה אנחנו רחוקים שנות דור מכל משא ומתן לשלום, אבל גם ההצהרה הסמלית הזו חשובה, וטוב שהיא מעוגנת בחוק מדינה.

מדובר בכמעט 850 אלף יהודים שעזבו, גורשו או נמלטו ממדינות ערב השונות לפני 1948. לעומת זאת, כמעט 730 אלף פליטים פלשתינים גורשו או נמלטו מכאן באותה תקופה. נכסי היהודים שנעזבו מאחור גבוהים פי כמה מאלה של הפלשתינים. ההערכה הרווחת היא שהיהודים השאירו שישה מיליארדי דולרים, והפלשתינים ארבעה מיליארד.

למעשה, מאז 1948 האו"ם קיבל 167 החלטות והכרזות שנוגעות לזכויות של הפלשתינים. אף הכרזה לא התקבלה בעניין זכויות היהודים. הסיעות הערביות בכנסת הגישו הסתייגויות גם לחוק הנוכחי. הן מבקשות לחייב את הממשלה להעלות ביוזמתה בכל משא ומתן לשלום גם את נושא הפליטים הפלשתינים. קשה להניח שהסתייגות כזו תתקבל.

אילו שני הצדדים היו מוותרים על זכות השיבה לבתים ולרכוש היה בכך ויתור היסטורי. מאידך יש הסבורים כי ויתור כזה רק ינציח את הסכסוך, ורק פיצוי כספי ענק מקרנות בין-לאומיות לפליטים יביאו לשקט, אם בכלל.

אגב, בפרעות בקישינוב, שהתרחשו בתרס"ב, נהרגו 47 איש. בטריפולי באלול תש"ה, נטבחו 137 יהודים, ורבים רבים לא שמעו על כך כמו על קישינוב.

6. החזרת רכוש והמימוש

אולי לראשונה הקוראים מודעים לנתון הנוכחי, שקיימת חברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה שהוקמה לפני כחמש שנים על ידי המדינה, לאחר שהכנסת חוקקה את "חוק נכסים של נכסי השואה". תפקידה לאתר יורשים של קורבנות השואה שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה היה ברשותם נכס (מקרקעין, מיטלטלים, כספים וניירות ערך) בארץ ישראל, ולהחזיר להם את רכושם לפי שוויו הריאלי. רכוש שבעליו החוקיים לא יימצא, יועבר על ידי החברה לפעולות סיוע לניצולי השואה ולהנצחתה.

הרכוש הזה עבר כמה גלגולים. ב-1939, כשפרצה המלחמה, חוקקו הבריטים חוק שחייב להעביר את כל הרכוש שמקורו במדינת האויב גרמניה לפקיד של ממשלת המנדט שנקרא "ממונה על רכוש האויב". לא כל הרכוש הועבר לממונה הבריטי. המוסדות הציוניים הצליחו להעביר חלק מהרכוש לרשותה של הקרן הקיימת. חלק אחר מהרכוש נותר בידי הבנקים. שנתיים לפני שהבריטים עזבו את הארץ, הם העבירו ללונדון את הכסף שהצליחו לצבור בכל זאת, אולם לאחר קום המדינה, ובעקבות לחץ מדיני מתמשך מצד ישראל, החזירה בריטניה חלק מהכסף למדינה והוא הופקד בידי ה"ממונה על רכוש האיוב" – הפעם בגרסה הישראלית – האפוטרופוס הכללי.

במשך עשרות שנים לא טרחו האפוטרופוס הכללי, קק"ל והבנקים להשיב את הכספים ליורשים. בעשור האחרון הוקמה בכנסת ועדה פרלמנטרית לבדיקת העניין בראשות הח"כ לשעבר, קולט אביטל. ממצאי הוועדה הראו בין השאר, כי בידי המדינה והבנקים נשארו מאות מיליוני שקלים שלא הוחזרו בעליהם. בעקבות הממצאים הוחלט להקים את החברה.

אגב, החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה דחתה יותר מ-90 אחוז מהבקשות שהופנו אליה. לפני כשלושה חודשים ערכה החברה סיכום של הבקשות שהוגשו אליה עד אז: החברה סיימה את הטיפול ב-4,933 בקשות: רק ב-475 מקרים הוחלט להשיב את הנכסים למבקשים. טרם הסתיים הטיפול ב-986 בקשות חדשות, שמרביתן הוגשו בשנה שעברה, והטיפול בהן יסתיים בתוך כחצי שנה. החברה מציינת שבשנה שעברה חולק סיוע אישי לניצולי שואה נזקקים בסך כ-59 מיליון שקל.