בראיון מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה סיפר רבה הראשי של תל אביב-יפו, הרב ישראל מאיר לאו, על תחושותיו ביום זה וזיכרונותיו מימים אפלים ואחרים.

הרב מספר כי הוא עצמו אינו מסוגל להתנתק מזכר השואה בכל ימות השנה ולא רק ביום הזיכרון הממלכתי, אולם ההיערכות הכללית לקראת יום הזיכרון, ההיערכות סביב צעדות החיים בהם הוא משתתף, עצרות הזיכרון הרודפות זו את זו. כל אלה "עושות לך משהו".

באשר לתחושותיו בעת ביקוריו לאירופה אומר הרב לאו כי תמונות ושיחות מעוררות אצלו תחושות וזיכרונות. בראיון הוא מציין את הרגע בו הוא נחשף לתמונה הגדולה המוצבת במחנה בירקנאו, במקום בו עמד ד"ר מנגלה ובאגודלו סימן זה לחיים וזה למוות, תוך שילדים נקרעים מאבותיהם ותינוקות מאימותיהם. "באותו רגע אתה נזכר בכניסה לרכבות, בכלבים, במקלות, בזעקות 'מהר… מהר…' כל דקה במקום כזה מעוררת זיכרון אחר…"

בהתייחסו למסר אותו יש להנחיל לבני הנוער אומר הרב לאו כי יש להפנים כי עצם ההישרדות אינה המסר. "ההתהלכות בארץ החיים היא המסר. בעוד הצורר איננו ותומכיו טמנו עצמם מתחת לאדמה אנחנו כאן ומקימים משפחות. זה מסר". גם בהנחלת זכר השואה רואה הרב לאו מצווה של 'זכור את אשר עשה לך עמלק'.

ובאשר לשאלת האפשרות למחול קובע הרב "לשכוח אני לא יכול. לסלוח אני לא רשאי. בשם מי? בשם אבא שלי שנספה בטרבלינקה בהיותו בן 50 שנה ושישה חודשים כשלידו אחי בן ה-13. אימא נספתה בסוף המלחמה. נורתה למוות ביום האחרון של המלחמה. היא הייתה בת 44. כששואלים אותי על מחילה, אני שואל בשם מי? יש לי מנדט לסלוח? הם ייפו את כוחי? נתנו לי את ההרשאה להיות הנציג שלהם לסלוח? לשכוח איני יכול ולסלוח איני רשאי".

את מצבם של ניצולי השואה מגדיר הרב לאו כהזנחה פושעת של כל ממשלות ישראל לדורותיהן. הוא מציין כי הניצולים המקבלים את הפיצויים מגרמניה יכולים לחיות בתנאים קשים אך אפשריים, אך אותם המקבלים את הפיצויים ממשלת ישראל מוצאים את עצמם מוזנחים "במחירים מגוחכים ומבזים".