דברי ההספד של בנו של יחיא מעודה זצ"ל במלאת 30 לפטירתו: 

 אבא. אני חושב שטרם קלטתי את הליכתך.

לפני חודש, ביום שישי בבקר יצאת מהבית לקניות לשבת. כדרכך מתמיד.

משהו שממנו תמיד הזהרת אותנו אירע לך אבא. בעודך חוצה את מגרש החניה שליד התחנה המרכזית, בדיוק בשעה 06:54 פגע בך רכב שנסע אחורה, ופצע אותך קשה מאד. מבולבל וחבול הובלת על ידי אזרחים טובים ומזועזעים ממראה עניהם, והושבת על כסא לבחינת מצבך. מצבך היה אנוש. את הדרך לבית החולים עשית באמבולנס כשציפי יושבת בקדימת הרכב ואתה שוכב מאחור מטופל ע"י צוות רפואי שניסה לייצב את מצבך.  כנראה אבא, שחשת שמתקרב הרגע, ולכן לא הפסקת לקרוא לציפי מחפש אותה בעיניך, כדי לראות מישהו מאהוביך בטרם תבוא החשיכה ואתה תשאב לתוכה. הכרתך הלכה והתערפלה, ומדי פעם נשאבת אל תוך השקט והחושך. יללת הצופר וקריאות הצוות הרפואי שלא חדל ממך השיבו אותך – חלקית – קצת – ואתה שבתה באופן מהוסס, לא בטוח במיקומך. כנראה ששירת המלאכים המופלאה החלה להשמע באוזניך, הרי השעה שעת בקר של יום שישי. ואתה, ששירת התפילה הייתה דבר שגור בפיך ועל שפתיך – בטח נמשכתה כמו מגנט אל מקור זמירות  המלאכים. אך בעודך מתקדם במעלה הדרך נחסמה דרכך ולא הורשתה להמשיך. טרם בא הזמן. בנתיים הגיע האמבולנס לבית החולים, ואתה שוכב מעורפל באלונקה, הובהלת אל חדר המיון. בצאתך משם הספיקה ציפי לגשת אליך ולראות אותך מסתכל אליה וספק רואה, ספק מבחין מה מתרחש סביבך, אולי שומע – ואולי לא – את ציפי אומרת לך שלא תעזוב אותך. הַיִיִתה בדרך לחדר CT. מבעד לדלת ציפי עוד שמעה את הצוות הרפואי מבקש ממך לא לזוז בזמן שהמכשיר סורק את ראשך בנסיון להבין את חומרת הפגיעה בך. כשיצאת משם כבר היית מונשם ומורדם מוטל במיטה ללא הכרה. ציפי המסכנה ליוותה אותך לחדר טיפול נמרץ, נשארת בחוץ לבדה, חשה את החרדה העצומה לשלומך מבלי שתוכל לשתף איש בתחושותיה. מצבך הלך והחמיר. למחרת התפשט הדימום במוחך, והרופאים אמרו שיש להתפלל לרחמי שמים, אולי זה יעזור. ואנחנו התפללנו אבא. כמו שתמיד אהבת לשמוע. תפילות. קריאה ועיסוק בתורה שהייתה כל עולמך. בקר וערב. ערב ובקר.

חמישה ימים שכבת בלי הכרה. עד שהקב"ה הואיל בטובו לאסוף אותך מהנקודה בה נחסמת ביום שישי. האישור הגיע, המחסום הורם, ואתה, נכנסת אל תוך מקום שכולו טוב. מקום של תפילה ותורה, של צדיקים, חסד ואמת.

אנחנו נותרנו מאחור. לא קולטים את משמעות דברי הניחומים של הצוות הרפואי שסבב אותך ואותנו. אנשים מופלאים. באופן שכלתני אילצתי את עצמי להתבונן בך, ולהפנים את מצבך החדש. מצבי. מצבנו. חשתי את הכאב שהיה ונשאר גדול מנשוא. אבל טרם הפנמתי. עדיין. כשאני שומע את דלת הכניסה בבית נפתחת באיוושה חרישית, אני ממתין לשמוע את צעדך כשאתה גורר רגלים באופן שגורם לי לזהות את כניסתך גם מבלי שאראה אותך. מן ריטואל קבוע. תחילה מפתח שנתחב למנעול, פתיחת הדלת, שלושה צעדים, עצירה, הנחת מקל ההליכה, תליית הטלית הקטנה על המתלה, סגירת הדלת והמשך כניסה לבית. אתה יודע כמה פעמים שמעתי את הדלת נפתחת, ובאופן אוטומטי הטתי אוזן לשמוע את הריטואל ממשיך בכניסתך. אבל אז הייתה עולה ההכרה שבחסרונך, והכאב מפלח את כל הגוף מטלטל את לשד עצמותי. כואב אבא. חסרונך כואב מאד.

שבועיים לפני שנפטרת שוחחנו בבית, וסיפרתי לך שבעוד מספר ימים יחול תאריך הבת מצווה של שנהב ביתי. ספרתי לך שהיא נוסעת עם ריטה לטיול שורשים בהונגריה. אתה קמת מכסאך ובקשת להביא לה מתנה באמצעותי. סרבתי, ואמרתי לך שתוכל לתת לה את המתנה במו ידך כשהיא תחזור מחו"ל, ואנחנו נבוא אליך לשבת. אז אבא אנחנו באנו אליך לשבת אבל אתה כבר לא היית.

אני רוצה לספר לכם קצת על אבא – אבא שלי שלנו, סבא של נכדיו ודוד של אחייניו.

הנה מספר נקודות שמאפיינים את אבא.

1.      ירא שמים באופן מוחלט.

2.      עוסק תמידי בתורה – ומתוך הנאה כנה ואמיתית. יומם ולילה.

3.      משכים קום לעסוק בתורת ה' –

4.      ועושה – שלא על מנת לקבל פרס.

לעולם יהיה אבא שלי המודל המושלם – בשבילי, של אדם דתי וירא שמים. בענווה ובצניעות היה עובד את ה'. יומו היה מתחיל בחצות הליל כשהיה משכים להתפלל. תחילה היה עוסק בתיקון כשעתיים, שותה כוס קפה תמני מהביל, וקרוב לשעה 3 לפנות בקר היה עושה את דרכו אל בית הכנסת אלי כהן שכל כך אהב. את השעתיים הבאות היה מבלה בתפילות ותחנונים לבורא עולם. מתפלל על עצמו, על משפחתו ועל עם ישראל. בחמש היה מתאסף מניין ואבא היה מתפלל בדבקות תפילת שחרית. את התפילה היה מסיים קרוב לשעה 06:30 בבקר. חצי היום בשבילו. כששב הביתה, היה אוכל ארוחה דלה, מתיישב במרפסת הבית, ומשלש. מקרא, תרגום ורש"י. ואח"כ קצת מחשבת ישראל, קצת מנורת המאור ושאר מפרשים. לעיתים היה מנמנם בעודו אוחז בספר. כשסיים, היה לוקח את הסל ואת מקלו, ויוצא לקניות עליהם לא הסכים לוותר. הוא שמר בקנאות על עצמאותו, מסרב לקבל עזרה מכל סוג. וכך גם ביום שנפגע, היה בדרכו לקניות לכבוד שבת. כששב מהקניות, היה חוזר למקומו במרפסת, ומסלסל בקולו זמירות תהילים. וכשערב היום, שם פעמיו לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית. ראשון היה מגיע לבית הכנסת, ואחרון לעזוב אותה.

בשנים האחרונות לחייו החל אבא להתפלל במהלך השבוע בבית הכנסת אלי כהן. הוא מצא שם מקום תפילה כלבבו. הסדר והמשמעת קנו את לבו והוא התענג על התפילות. אבא היה אהוב על הבריות. אבל יחסם של מתפללי בית הכנסת אלי כהן היה מיוחד מעל כולם. הם עטפו אותו באהבה, קבלו את נוכחותו בכבוד רב, וגרמו לו לחוש רצוי אהוב ומכובד. והוא גמל להם בברכות ובתפילות לשלומם. בערב כשהיה מסיים את התפילה, היה רק צריך לבחור עם מי הוא חוזר הביתה. מתפללי בית הכנסת התחרו על הזכות להסיעו הביתה. לאחרונה נעתר אבא להצעות, והחל לחזור הביתה בכל ערב ברכב של אחד המתפללים. פעם זה הרצל, ופעם זה אופיר הצעיר, שנפשו נקשרה בנפשו של אבא, ואבא הגיב לו בנועם ובאהבה. לעיתים כשהייתי מגיע מהעבודה בשעות הערב, הייתי מוצא את שניהם יושבים בסלון ומשננים ביחד את פרשת השבוע. אבא היה חי מרגעים כאלה. אופיר היקר, הוספת לאבא הרבה בריאות ונחת, ועל כך תחזקנה ידך.

לצד הדת וההקפדה על כל מצווה, קלה כבחמורה, היה אבא איש עבודה חרוץ, שראה ברכה בעמלו. כשאר אנשי הקהילה הבחאנית, מצא את פרנסתו בעבודת כפיים. מאחר והשכר לא הספיק להוצאות הבית ולכלכלתו, הוסיף אבא עבודה על עבודה וחסך פרוטה לפרוטה להביא לנו פת לחם לאכול ובגד ללבוש. יומו היה מתחיל בעבודה עם הטוריה והמריצה. עד לשעות הצהרים. בחום – בשמש הקופחת, ובקור – תחת גשם זלעפות. מעולם לא נשאר בבית בגלל פגעי מזג האוויר. כשחזר, שינס מותניו, לקח את מכונת כיסוח הדשא שרכש במיטב כספו, והיה יוצא לטפל בגינות של משפחות מהאמידות שבנס ציונה. אם היה נותר זמן לפני מנחה וערבית, היה משלים עבודה בצריף על הנול – ואורג עוד שטיח ועוד מפית או צעיף. בחצר הבית היו אבא ואמא מגדלים בעלי חיים על מנת לסייע ולהוריד בהוצאות הבית. וכך גדלנו בבית שבחצרו היה לול תרנגולות שסיפקו ביצים טריות, ולקראת החגים אפשר היה למצוא בחצר גם עיזים, או כבשים. מעולם לא הסתייעו הורי, ולא פשטו יד גם במצבים בהם היה הקושי הכלכלי קשה מנשוא. "אַל תַצְרִיכֶנוּ לִיְדְי מַתַנַת בַּשָׂר וַדַם" היה אבא משנן מדי יום בברכת המזון, ובכך העביר לנו את הצורך בהתפרנסות מבלי להזדקק חלילה לאחרים. גם במצבם הלא פשוט, זכרו הורי להפריש לאחר, לנזקק, ולא חסכו בצדקה.

אבא היה לי מורה ומחנך. בגיל שלוש הייתי יושב לצידו בצריף שבחצר הבית, הוא יושב על הנול, ואורג. חוּקַה. תוך כדי עבודה, כשהוא משחיל בזריזות את המקל, מִינְשַע בסבך החוטים המתוחים, היה משנן איתי את אותיות האלף בית בעגה התימנית. אבג'ד הוז, יום יום ללא לאות. וכך בגיל ארבע התחלתי לקרוא בפרשת השבוע מקרא ותרגום. לא הייתי תלמיד קל. להיפך, קשה ואפילו קשה מאד. כל הטריקים האפשריים היו בבחינת לחם חוק עבורי. אבל לא איש כאבא, יבהל או יכנע חלילה. בהתמדה, בנחישות, ברכות ובנוקשות. הכל במידה, היה אבא מתמיד בלימוד ובכך הביא אותי לשעמום חלקי בכיתה א', עת ישבתי ומסביבי ליהגו תלמידים את האותיות. בכל יום, בסבלנות אין סופית היינו יושבים לקריאה בפרשת השבוע. מעולם לא ויתר על קוצו של יוד. לא פעם התקוטטנו על רצונו שאחזור על פסוק זה או אחר עד שיתרצה מיכולתי.   היום כשאני בוגר, אני חוזר לקרוא בפרשת השבוע ומפתיע את עצמי בכל פעם מחדש מהקלות שבה קולחים המילים בפי. אין זה בגלל שאני מוכשר, כמו שזה בגלל שאבא הקפיד. אבא היה המים ואני הייתי הסלע. ובהתמדה וברכות הוא טבע בתוכי את הידע המופלא ויכולת לקרוא גם במרחק של שנים רבות. כל מה ששלי שלך אבא. אמנם אוצרי דל, אבל ממך בא, וכולו שלך.

בתחילת שנות השמונים התגייסתי לצהל ועברתי לגור במקום מגורי שבערבה. צעיר הייתי, ולא נתתי דעתי למרחק ששמתי ביני לבן הורי. כנראה שבשמים נתנו דעתם לכך, ושלחו להורי פיצוי מאזן. יוגב אחייני נולד סמוך לעזיבתי את הבית. יוגב גדל אצל אבא ואמא והיה להם כבן נוסף. אבא קבל אפשרות לחנך בן נוסף, הפעם עם קצת נסיון שצבר איתי. וכך גדל יוגב בחיקם של אבא ואמא, לומד ומשנן את אותיות האלף בית כפי שעשיתי אני, כמעט 20 שנה לפניו. עם אבא היה לומד תורה, ועם אמא היה לומד את המורשת והמנהגים. הורי רוו נחת מיוגב ואני מכיר תודה על כך שבעצם קיומו איזן קצת את האכזבה שהנחלתי אני.  כמעט 30 שנה ישב יוגב כספוג בתוך מעיין מתגבר של ידע, בקיאות, כשרון, צניעות ויראת שמים. וספג. עינכם הרואות שספג טוב.

בשנים האחרונות האיץ בי אבא ללמד את רנן בני תורה ותפילות. לא פשוט הדבר. אני מתגורר בישוב מבודד ומרוחק. העיר הקרובה אלינו מרוחקת מהלך חצי שעת נסיעה. אין במקומנו מורי או מלמד מכל סוג. עם זאת, ראיתי חובה ללמד ולהקנות תורה לילדי. רציתי לומר לך אבא שאתה יכול לנוח בשלום על משכבך. בשבת שלאחר פטירתך, פרשת מסעי – מטות, רנן – ללא כל הכנה, תרגם את פרשת מסעי כמעט כולה, ונדמה שאם לא היה מופסק על ידי, היה ממשיך ומתרגם את שתי הפרשיות כולן. אני בטוח ומשוכנע, שהיית נוכח ברגעים אלו בבית הכנסת, ורווה נחת משני נכדך, יוגב קורא בתורה, ורנן מתרגם אחריו.

לפני מספר שנים, בעודנו עושים את דרכנו בחזרה לאחר שקברנו את דוד יצחק, ישבת באוטו בשתיקה, דומע ללא קול. לפתע פנית אלי, וברגע נדיר חשפת את רגשותיך, אמרת בכנות כואבת ואמיתית ובקנאה גלויה שלדוד יצחק מצפה פגישה מיוחדת, "הערב הם יפגשו איתו כולם" ושתקת. כל כך כאבה לי הכנות שלך. חששתי שאתה חפץ להיות איתם שם יותר משאתה חפץ להשאר פה איתנו. פחדתי שתשאף לכך. רציתי אבא לחבק אותך ולחזק אותך ולומר לך שאנחנו פה ואנחנו זקוקים לך שתשאר איתנו. עכשיו, אתה איתם ובטח הייתה לכם אחלה פגישה. פגשת את אמא, את הוריך, את אַחֵיך ואחיותך, חברים ובני משפחה, קהל עצום  מבני דורך שהלכו לעולמם. בטוחני שמקומך בשמים הוא מהטובים שיש. היית איש צדיק במלוא מובן המילה, וראוי להיות בצל כנפיו של הקב"ה ושאר הצדיקים שבקרבתו.

נותרת מאחרוני דור הענקים של עולי ביחאן. רק מכאן, מיתמותנו אנו מבינים את הגודל האמיתי שלכם. אנשים מהגרים, לארצם שלהם, אוחזים בתורתם, באדיקות שכבר לא נראת יותר במקומותינו. עוסקים בתורה באופן אמיתי כל כך, ובו זמנית משתלבים בעשיה בבנית הארץ והמדינה. אלפיים שנה שהה העם היהודי בגלות, מתפלל לגאולה. והנה בכם, בדור הענקים, מתקיימים דברי הנביא יחזקאל פרק ל"ו "וְלָקֵחְתִּי אֶתְכְם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכְם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכְם אֶל אַדְמַתְכְם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהורִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאותֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלהִים:" מכאן אבא ומהיום זה נראה כל כך ברור ופשוט למה זכיתם למה שזכיתם.

אתה חסר אבא. ואתה תחסר לנו יותר. נותרנו יתומים מאם ומאב. מוקדם לחשב ולהטמיע את המשמעות של העדרותך שלך – ושל אמא. לשם כך ישנה שנת אבל. בה נתמודד בפרטיות, ברגעים אישיים בהם נתקל בפרטים הקטנים שיעוררו את הרגשות ויביאו להשלמה עם גודל הגזרה. אתם הייתם הדבק שלנו כמשפחה, והדבק הזה חסר היום מאד. אני פונה אליך אבא ואלייך אמא, שתדאגו לנו ממקומכם בשמים. תדאגו שהדבק ישאר חזק ופעיל. שנשאר משפחה מלוכדת. שנדע לכבד אחד את השניה, נקבל את השוני שיש בנינו, ושלא נתפרק חלילה.

התפילות שהייתם נושאים, אמא ואתה בכל רגע פנוי, מהדהדים באוזננו הודות לפועלה המופלא של אמא. מצאנו מקבץ נאה של קלטות בהם אתם מתפללים, מנציחים תפילות כתובות וכאלה שעוברות מאב לבן בעל פה, ושקיימת סכנה שיעלמו מן העולם. ניכר שהמניע שלכם הוא להנציח את התפילות והמנגינות והמורשת עבור הדורות הבאים, אילו שלא יזכרו, ואילו שלא שמעו – ואלו שלא יודעים את גודל המתנה שהותרתם.

בינך וביני נותר חשבון פתוח אבא, שדומה והחלנו ליישבו רק לאחרונה. אתה הועדת אותי לחיים של דת ותורה, ואני בחרתי בחיים בקבוץ. גרמתי לך אכזבה וכאב רב. כשאני חושב על כך היום, אני בעיקר מרגיש. אני מרגיש את הכאב הרב שהנחלתי לך, שבוקע מעומק לבי, מתחתיות הבטן – מהמקום שבו הכנות האמיתית שלי נובעת. אני כל כך מצטער אבא על שלא עמדו לי כוחותי למלא אחר ציפיותך. לפני מספר שנים, בקשת ממני בפעם המי יודע כמה, שאחדל מחילול שבת, אבל הפעם הוספת במפתיע וידוי אישי שזעזע את עולמי "בכל פעם שאתה נוסע באוטו בשבת, אני מרגיש שאני נקרע מבפנים" אמרת בכאב רב. המום ונרעש מדברך נפרדתי ממך, והרגשתי שנגעת בי במקומות שבהם לא נגעו אחרים מעולם. היה לי ברור שלעולם לא ארצה לגרום לך צער וכאב נוסף. תוך מספר שבועות מאז שקיימנו את השיחה קבלתי עלי את שמירת השבת. לא היה מאושר ממני כשמסרתי לך את מפתחות הרכב בערב שבת למשמרת. חשתי שגם אתה מאושר מהשינוי. לשמירת השבת קדמה ההקפדה על הנחת תפילין ותפילת שחרית. אמנם מקוצרת, אבל זאת הייתה התחלה טובה. אני אסיר תודה שאמא הלכה לעולמה בידיעה שאני שומר שבת כהלכתה ומתפלל בכל יום. אני מודה שעצם הידיעה הזאת הקלה עלי את תחושת האשמה הכבדה שאני חש כלפיכם. לשמחתי הספקתי להמחיש לך את השינוי שעברתי ושאני עובר בחיי בהתייחסותי לדת. אני כנראה אבא, כבר לא אהיה הרב הראשי שכולם ברחוב הועידו אותי לכך. אבל אני חש שתקנתי קצת את דרכי, וגרמתי לך להיות פחות מאוכזב ממני. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הזמן להראות לך את דרכי החדשה. מכאן אבא אני רוצה לסגור את החשבון שנותר פתוח – אני מבקש את סלחתך על האכזבה שגרמתי לך בהתרחקותי הפיזית והדתית ממך ומדתך.

אנו נותרים עם חלל עצום בחיינו, שלעולם לא יתמלא. לעולם תחסרו לנו אתה ואמא. בחיי היומיום בחגים בשגרה ובארועים. חגי תשרי ממשמשים ובאים, וזכריה תוהה בבכי מי יעלה בתפילת הנעילה אבא, התפילה שאתה הייתה ראוי מכולם לעמוד ולבקש רחמים בשעה קריטית של היום הקדוש. זכור אותנו ביום זה ובקש עלינו ועל כל עם ישראל רחמים וגאולה. נוח על משכבך בשלום אבא יקר ואהוב.

ת. נ. צ. ב. ה. אמן.