ר' שמואל לוין, חסיד חב"ד ותושב באר-שבע, עושה מידי בוקר את דרכו לכפר-חב"ד, לצרכי עבודתו, ברכבת הראשונה שיוצאת צפונה. בשעה 6 וחצי בערב הוא חוזר דרומה, לבאר-שבע.

כחסיד חב"ד, האמון על הפצת המעיינות, הוא חיזק משמעותית את המניינים המאולתרים ברכבת. בבוקר, ברכבת של השעה 6 הוא קורא לאנשים להשלים מנין ל'שחרית', ובערב הוא מארגן מניינים לתפילות מנחה וערבית.

"יש הרבה אנשים שאם הם לא יתפללו ברכבת, אח"כ הם לא יתפללו כלל, אז הקמתי כעין בית חב"ד קטן במקום. אפילו הכנתי פלאיירים, אותם חילקתי ברכבת, על זמני התפילות והשיעורים".

בנסיעותיו היום-יומיות פגש שמואל מספר אנשים שהפכו ל'מקורבים'. שמואל מוסר להם שיעורים מידי יום ומחזקם בתורה ומצוות.

הרכבת נעצרה

 "אחרי תפילת מנחה, ישבתי עם מקורב, קצין בצה"ל, ולמדתי איתו שיחה של הרבי בענייני 'גאולה ומשיח'. לאחר מספר דקות הכרוז ברכבת הודיע שהרכבת תכנס בעוד מספר דקות לתחנה בקרית-גת.

"כמה מהנוסעים כבר קמו ופנו לכיוון הדלתות. הרכבת התחילה להאט ללא אזעקת חירום, וחשבנו שמדובר במשהו מתוכנן לקראת מפגש רכבות. לא הרגשנו חבטה ברכבת. בסך הכל קצת עפנו קדימה מהעצירה, אבל זה קורה לא מעט כדבר שבשגרה. המזגן והחשמל כבו לשתי שניות ואז הבנו שיש כאן משהו. שכנראה מדובר בתאונה".

הרכבת נעצרה ונוסעי הרכבת, כמו גם היושבים בקרון השני, בו נסע שמואל, המתינו לבאות. הם כלל לא העלו על דעתם שבשניות אלו נושמים בני משפחת ברנשטיין את נשימותיהם האחרונות עלי אדמות. לא ידעו שמשפחה שלימה נגדעה במרחק זעום מהם.

אחרי עשר דקות מבולבלות, נשמע רעש חזק ושני מסוקים צבאיים נראו מנמיכי טוס. הם נחתו בקרבת מקום, וחזרו בתוך דקות בודדות כלעומת שבאו, ריקים. "אז הבנו שמשהו נורא קרה, שכנראה יש הרבה פצועים, כי לאנשי המסוקים אפילו לא היתה עבודה. לא היה את מי לחלץ ולהטיס לטיפול. זה היה רגע עצוב".

אחר-כך התחילו שמועות ברכבת. אמרו שיש הרוגים. הרבה הרוגים. "ישבנו חצי שעה בתוך הרכבת והמתנו בלי לדעת מה בדיוק קרה. אף אחד לא עדכן אותנו. היו אנשים שלא חשו בטוב והתחילו צעקות בתוך הקרון. אנשים שאלו אם יש רופא בתוך הרכבת. ראיתי כמה נפגעי חרדה".

מניין בזירה

חצי שעה אחר-כך, הגיעה רכבת חילופית. הנוסעים ירדו מרכבת המוות אל הרכבת החילופית. הם לא ראו דבר. "הרכבת המשיכה לנסוע עוד כמעט קילומטר אחרי התאונה, כך שהתרחקנו ולא ראינו את הזוועות. הדבר היחיד שהבחנתי בו מרחוק היה אור והרבה אנשים, לצד אמבולנסים", מספר שמואל בכאב.

הנוסעים ברכבת שהמשיכו את נסיעתם המתוכננת לבאר-שבע היו נסערים. שמואל, שנמצא בשנת האבל על אביו, החליט לארגן מנין. אחדים ניסו להניע אותו מכך, אבל ההיענות היתה נרחבת. "היו הרבה אנשים, בלי כיפות כלל ושנראים כ'לא שייכים' שהגיעו למנין. אנשים היו צריכים חיזוק ורצו לעשות משהו טוב לאחר האסון. היה לנו מנין גדול ואחריו קראנו גם משניות ואמרנו קדיש לע"נ ההרוגים".

שמואל מבקש לחדד את הנס הגדול שהיה: "אני בטוח שהשיחה של הרבי שלמדנו והתפילה שהתפללנו לפני-כן הצילה את כל נוסעי הרכבת מאסון גדול הרבה יותר. זה ברור שהרכבת היתה אמורה להתהפך ממפגש עם מיניבוס כבד. גם הקטר אמר שהיתה סיעתא דשמיא גדולה".