מעשה בשלוש אמהות שחזרו מהשוק והתפארו בבניהם. הראשונה ספרה כי בנה זמר. השניה התגאתה כי בנה תלמיד חכם, ואילו השלישית – שתקה. הגיעו שלושת הבנים וכל אחד הראה את כוחו. הראשון שר בקול ערב, השני החזיק ספרי קודש, ואילו השלישי מיהר לכיוון של אמו ולקח מידיה את הסלים. הגיע למקום אדם זקן וחכם, והאמהות שאלו אותו: "מי, לדעתך, הבן הטוב ביותר מבין שלושת הבנים?". השיב החכם: "שלושה בנים?! רואה אני רק בן אחד"…

פרשת השבוע מדברת על מצוות כיבוד הורים, בעשרת הדיברות. למרבה הפלא, הציווי מופיע יחד עם חמש הדיברות הראשונות, העוסקות במצוות שבין אדם למקום, ולא עם חמש הדיברות האחרונות העוסקות במצוות שבין אדם לחברו.

הרמב"ן מסביר שכבוד ההורים קשור עם כבוד ה', כיון שההורים שותפים עם ה' ביצירת הילד. ואכן, בתלמוד נאמר כי "שלושה שותפים באדם" – ה' נותן את הנשמה, ושני ההורים נותנים את הגוף.

כלומר, היכולת להוליד שונה משאר היכולות. אין זו יכולת אנושית רגילה, אלא תכונה אלוקית על–אנושית. כל מי שהחזיק תינוק אחרי לידתו הרגיש שמדובר בפלא העצום, הדומה לבריאה מאין ליש.

יתר על כן: לברואים בעולם יש כוח מוגבל וזמני, ורק הבורא הוא אינסופי ונצחי. כיון שהיכולת להוליד מאפשרת להמשיך את שושלת הדורות באופן נצחי, מובן שזו יכולת מיוחדת הנובעת ישירות מהכוח האלוקי האינסופי. כאשר ההורים מביאים ילד לעולם, בכך הם שליחי האלוקים בעולם.

אם כן, כבוד ההורים נובע מהכבוד שאנו רוחשים לכוח האלוקי האינסופי שעבר דרך ההורים. ואכן, בתלמוד מסופר כי רב יוסף היה קם בפני אמו ואומר: "אקום מפני השכינה".

כיון שמאחורי כבוד ההורים מסתתר כבוד ה', זו מצווה מוחלטת, המחייבת אותנו גם במצבים בהם הדבר כרוך במאמץ רב, ואפילו כאשר ההורים גורמים לאי נעימות.

דוגמה לכך ניתן ללמוד מרבי טרפון. כאשר נקרע הסנדל שאמו נעלה לרגלה, התכופף רבי טרפון ועשה את כף ידו כמו סנדל לרגלה, כדי שתוכל ללכת ללא פגע.

ובכל זאת אמרו עליו חכמים שעדיין לא הגיע לחצי כיבוד הורים…