האם אי פעם חשתם רגשות אשם לאחר שהענשתם את ילדכם? או אולי נמנעתם מלהעניש, מחשש לפגיעה בנפש הרכה? לאלו גם אלו מיועד המאמר הבא, הנוגע בגישה היהודית לעונשים.

ובכן, התורה מדברת רבות על אהבת ישראל וגמילות חסדים, אך יחד עם זאת יש בה גם עונשים חמורים. לא מדובר בנקמה וגם לא בהרתעה בלבד. עונשי התורה הם בבחינת 'גבורה שבחסד', כלומר, הם נועדו לטובה, כדי לתקן את האדם.

קחו לדוגמה את עונש הצרעת. פרשת השבוע מספרת כי אדם שאובחן כמצורע על ידי הכוהן, נדרש לצאת מחוץ למחנה ולשהות בבידוד מוחלט. מדוע?

מסביר הרמב"ם, כי הבידוד היה 'מכון גמילה מלשון הרע'. הצרעת הגיעה לאדם שהתרגל לדבר לשון הרע, וכדי לגמול אותו מההרגל המגונה – הוא נדרש לצאת מחוץ למחנה ולשהות בבידוד. כך לא יהיה לו עם מי לדבר לשון הרע, ובאופן הדרגתי ייגמל מהרגלי הרכילות.

כל זה משתלב בנוסחה המנצחת שקבעו חז"ל: "שמאל דוחה וימין מקרבת".

מצד אחד "שמאל דוחה". יש להעמיד גבולות ולהציב בפני הילד כללים ברורים, ובשעת הצורך אף להעניש. הורים הנותנים לילד לעשות ככל העולה על רוחו, גורמים לילד לגדול בצורה פראית. אין זה מתיר להורים 'להוציא עצבים' על הילד, אלא להעניש אך ורק לשם תיקון. הדבר אמור להתבטא בשלושה שלבים: לפני העונש – לחשוב האם העונש מהווה אכן את טובת הילד; בשעת העונש – להדגיש את מוטיב התיקון; לאחר העונש – לגלות חום ואהבה כלפי הילד.

מצד שני "ימין מקרבת". צד ימין הוא הצד החזק וצד שמאל הוא הצד החלש. פירושו של דבר, שהענישה אינה המוטיב העיקרי בחינוך הילדים. חינוך טוב מושתת קודם כל על אהבה וקירוב, ועל כן עדיף למצוא דרכים חיוביות לשפר את התנהגותו של הילד. במקרים יוצאים מן הכלל יש להשתמש גם בשוט הענישה.

בהצלחה!