"פעם אחת היו עולים לירושלים (כמה מחכמי ישראל יחד עם רבי עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מקודש הקדשים… התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק.. (=צוחק)

אמרו לו מפני מה אתה משחק (=צוחק)?

אמר להם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו – מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?!…

ענה להם – לכך אני משחק!

עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי-ה הכהן אודות החורבן, (בפסוק "ציון שדה תחרש"), הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה אודות הגאולה העתידה בבית המקדש השלישי (בפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים") עכשיו שנתקיימה נבואתו, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

אמרו לו – עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

(תלמוד בבלי – מסכת 'מכות' )

*

בפרשתינו 'מסעי' אנו קוראים על 42 המסעות במדבר החל מהיציאה ממצרים עד לכניסה לארץ ישראל. נשאלת השאלה: מדוע מכנים זאת 'מסעות', ולא 'חניות' שהן מרבית הזמן של שהותם בדרכים?

והתשובה: גם כאשר בני ישראל חנו, חסרה להם המנוחה והשלוה, כי הם חשו שהם רק באמצע הדרך ועדיין לא הגיעו ליעד הסופי – ארץ ישראל. לכן הם תמיד היו בתחושת מסע גם כאשר שהו זמן רב בתחנה כזו או אחרת. המסעות הללו הם מסר לדורות: הם מסמלות את המצב של עם ישראל עד לימינו אלה. כל עוד אנו בגולה, איננו נמצאים בשלווה המיוחלת, ואיננו יכולים לכנותה בשם "חניה". ביינתים אנחנו עדיין במסע ארוך שהתחיל עם היותנו לעם במצרים ולסיומו אנו מייחלים בימים אלו.

זו ראיתו ארוכת הטווח של רבי עקיבא שהבין את ה'תמונה הכוללת' והסביר שאי אפשר להגיע ליעד הנכסף, אלא דרך 'מסע' רצוף אתגרים, המקרב אותנו לבנין בית המקדש השלישי. דווקא הוא אמור להיות הנצחי, ללא חורבן נוסף חלילה.

זה הזמן של ימי 'בין המצרים'. מחד אנו אבלים ועושים 'חשבון נפש' על חורבן בית המקדש שהיה פעם, מאידך, מצפים אנו כעת יותר מתמיד  ל'תחנה הסופית' בגאולה השלימה, כי העתיד כבר כאן!