שמו של שמעון-לייב נודע לשמצה בעיר וילנה. האיש ירד מדרך הישר ופרק מעליו עול תורה ומצוות. מיום ליום נודע על עוד ממעלליו. העיר כולה הזדעזעה כאשר עבר עבֵרה חמורה ומכוערת ביותר.

הציבור נחלק בתגובתו. היו שזכרו את ימיו הטובים ונדו בראשם בעצב, כאומרים "כמה מצער לראות אדם נופל ברשתו של היצר ומידרדר לבאר-שחת". אחרים הביעו את זעמם על חוצפתו ועל העזתו לפרוץ את חומות התורה והיראה.

הכול התרחקו ממנו. איש לא רצה להימצא בקרבתו. בכל מקום הצביעו עליו באצבע מאשימה. גם כאשר רצה להיכנס לאחד מבתי-הכנסת בעיר, סולק בחרפה.

באותם ימים הייתה וילנה המעטירה מרכז של תורה ויראת-שמים. בעיר התגוררה גם קהילה חסידית שגדלה והלכה. בני הקהילה היו חסידיו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא.

החסידים נהגו להתפלל בבתי-כנסת משלהם ('שטיבלאך'), שבהם יכלו לנהוג בחופשיות במנהגיהם הייחודיים, כמו לימוד חסידות והכנה לתפילה, תפילה באריכות והתוועדויות חסידיות בימי רצון.

יום אחד עבר האיש ליד בית-כנסת חסידי, שמע את הניגונים המרטיטים הבוקעים ממנו, והחליט להיכנס. הכירו המתפללים מיד כי זה 'בעל-העבֵרה' הידוע, וקיוו כי ביקורו יהיה חד-פעמי. דיי והותר ספגו עלבונות והצקות מאת מתנגדיהם, ולא היו חסרים גם את הצרה הזו. עתה ירננו עליהם שהם נותנים מחסה לפורץ-גדר וחוטא. עם זה התאפקו ולא אמרו לו דבר.

כמה ימים לאחר מכן נכנס האיש שנית לבית-הכנסת, בעיצומה של התוועדות חסידית. גם הפעם לא אמרו לו המשתתפים דבר, ומאז החל האיש להופיע במקום תדיר. ככל שתכפו שם ביקוריו התחולל בו שינוי לטובה. הוא זנח את מעשיו הרעים והביע רצון לחזור לדרך הישר.

כשלושה חודשים נמנע האיש ממעשי החטא, והכול שמחו על השינוי שחל בו, אך אז נודע כי שוב סרח וחטא חטא חמור. הפעם התקשו החסידים להבליג. הם החליטו כי החשש לחילול כבוד החסידות מאלץ אותם לסלקו מחברתם.

כאשר מסרו לו את דבר החלטתם, טען האיש כי בכך הם גוזרים עליו נפילה לשאול תחתית: "מאז באתי בחברתכם התאמצתי שלא למעוד שוב, ולמרבה הצער כשלתי. אבל אם תרחיקו אותי, אאבד את התקווה להיחלץ מדרך החטא ואני עלול חלילה לרדת מטה-מטה".

הימים היו סמוכים לראש-השנה, וחסידים רבים נסעו לליאוזנה, אל הרבי. נכנסו זקני החסידים מווילנה ושטחו לפני הרבי את סיפורו של האיש. הם סיפרו על החלטתם לסלקו מאיתם, כדי לשמור על כבוד החסידות.

הרבי האזין להם רוב-קשב, ואז פתח ואמר: "אספר לכם סיפור:

"לאלכסנדר מלך רוסיה נודע כי ביער נצפה דוב ענק. בהיותו חובב ציד, חפץ מאוד לצוד את הדוב, ולהציג את פרוותו בגאווה לעיני האצילים והשרים.

"מזג-האוויר היה קר וסוער, אך הוא היה נחוש לצאת בעקבות הדוב. בטוח היה בעצמו ובהכרתו את  היער. הוא נכנס בין העצים והחל לחפש אחר הדוב.

"לפתע הבחין בדוב והחל לדלוק אחריו. שוב ושוב חמק הדוב ממנו, מתוך מנוסה למעבה היער, והמלך בעקבותיו. הלילה החל לרדת, סופת שלגים השתוללה, ושלג כבד כיסה את היער. כאשר סוף-סוף החליט המלך לשוב על עקבותיו קלט כי אין לו שום מושג כיצד מוצאים את הדרך החוצה.

"המלך ניסה ללכת בין עצי היער, בתקווה למצוא שביל מוּכר, אך לשווא. הלילה ירד, והמלך בילה אותו בין העצים, רועד מקור וחרד מפני חיות הטרף.

"הבוקר עלה ושוב ניסה המלך לחזור לדרך המלך, אך לא מצא את הנתיב. ייאוש השתלט עליו. הוא חש שכוחותיו אוזלים. פתאום שמע קול קורא: 'מי שם?!'. 'אני!', השיב אלכסנדר בקול רפה, אך בגאווה שעדיין לא עזבה אותו.

"המציל היה סוחר יהודי שעשה את דרכו ביער והבחין בדמותו של האיש התועה. הוא לא ידע את זהות האיש שהציל, אך דאג לו במסירות. הוא הביאו אל ביתו, חימם את גופו, השביעו במאכל והרווהו במשקה. כאשר הגיעה העת להיפרד, שאלוֹ אלכסנדר כיצד יוכל להודות לו, והסוחר ענה כי עשה זאת שלא על-מנת לקבל פרס.

"כמה ימים לאחר מכן התקבלה בבית הסוחר הזמנה מלכותית להשתתף בערב מיוחד בארמון המלוכה. לבש הסוחר את מיטב בגדיו ובא אל הארמון. עם הגעתו למקום זכה לכבוד הגדול ביותר שחלק המלך מעודו לאדם כלשהו. המלך הושיב את היהודי לידו, וסיפר באוזני כל המסובים כמה הוא חייב תודה לאיש הזה, שהציל את חייו. הוא העניק לו מתנות רבות והשתדל בכל דרך להסב לו את התענוג הגדול ביותר שרק אפשר".

הרבי סיים את סיפורו, והישיר מבט אל זקני החסידים. הללו אימצו את מוחם בניסיון להבין את פשר הסיפור, ותלו ברבי עיניים בציפייה. חייך הרבי ואמר: "שווּ בנפשכם את הכבוד והעונג הגדול שחווה אותו סוחר. דעו, כי כל זה אינו מגיע לאחד מאלף אלפי-אלפים מגודל התענוג הנגרם לריבונו-של-עולם כשאתם מקרבים את היהודי האומלל הזה, ובזכות הקירוב שלכם הוא עושה עבֵרה אחת פחות!…

"האם תרצו למנוע את התענוג הזה ואת נחת-הרוח הגדולה הזו מהקדוש-ברוך-הוא?!"