אם מזקקים את מערכת הבחירות מהספינים וממאבקי הכוח, מקבלים את מה שנתפס בעיני הציבור כבעיות המרכזיות של ישראל: האיום האיראני, היעדר שלום, צורכי הביטחון, הבעיות החברתיות, מצוקת הדיור, קו העוני ועוד. אכן, כל אלה צרכים חיוניים וחשובים, אבל חג החנוכה מפנה אלומת נר לעבר האתגר הגדול והעיקרי העומד לפנינו.
כי שווּ בנפשכם שכל הבעיות שצוינו לעיל ייפתרו. האיום האיראני יוסר, השלום יתממש, בעיות הביטחון ייעלמו, הפצעים החברתיים יתאחו, תהיה דירה לכל פועל, ואיש לא יידע עוד עוני ומחסור. מה יהיה אז? האם באו ימות המשיח? האם במציאות אידילית כזאת לא יהיו עוד כל דאגות, או שדווקא אז יתחדד האתגר הקיומי המהותי ביותר? האתגר הזה הוצב לרגלי העם היהודי בתקופת השלטון היווני, לפני יותר מאלפיים שנה, בדמות התרבות ההלניסטית. אלכסנדר מוקדון הציג מודל של עולם חדש ומפתה. הוא חתר לתרבות אוניברסלית, שיש בה מיזוג תרבויות. התרבות ההליניסטית היתה פתוחה לכל, לא הבדילה בין עמים ושבטים. מי שאימץ אותה ודיבר בשפתה – נתקבל כחלק טבעי ממנה. אימוץ התרבות היוונית העניק למעשה כרטיס כניסה לעולם הרחב. עמי האזור נסחפו בשמחה אחר התרבות ההלניסטית, אף שבכך איבדו בהדרגה את זהותם העצמית. ייתכן שהדבר לא הפריע להם, ואולי בעיניהם זה היה מחיר נסבל תמורת פתיחת הדלתות לעולם. רק כיס גיאוגרפי קטן, שמרכזו בירושלים וביהודה, סירב להיכנע לנחשול ששטף את כל המרחב. היהודים הבינו שאם ייסחפו אחר התרבות ההלניסטית אולי יזכו למעמד חברתי מכובד וייחשבו בני אדם מודרניים ותרבותיים, אבל הם לא יישארו יהודים. ואמנם, זה מה שקרה למתייוונים. בהדרגה איבדו את זהותם היהודית, התבוללו ואבדו. לעומתם, החשמונאים סירבו להיכנע לנחשול התרבותי הכללי. הם נאבקו על שמירת הזהות היהודית, הניפו את נס המרד, וההמשך ידוע. בזכותם אנחנו פה. זה בדיוק האתגר העומד לפנינו כאן ועכשיו. את מקומה של התרבות ההלניסטית ירשה התרבות המערבית. זו שוטפת אותנו מכל כיוון אפשרי. היא מקדשת ערכים הומניים כלל-אנושיים, בָּזָה לערכי אמונה ומסורת, ודוגלת בטשטוש הגבולות בין בני אדם ובין עמים. ההתמודדות עם השיטפון הזה אינה קלה. בני אדם, מטבעם, אוהבים להיות חלק מהעולם הגדול והרחב, ולא להרגיש חלק מקבוצה נבדלת. הדבקות בערכים היהודיים והשמירה על הייחוד היהודי מוצגות על ידי התרבות העולמית כאחיזה בנושנות וכרעיון שאבד עליו כלח. לא קל להישאר מחובר לשורשים מול הפיתוי הקורץ להיסחף אחר רוחות הזמן וליהנות ממנעמי החיים. אלא שהזרם הכלל עולמי הזה נוטל מאיתנו את הדבר היקר ביותר – את היותנו יהודים. מי שמניח לעצמו להיסחף בשיטפון התרבותי הזה עלול להתנתק אט אט מהחיבור לשורשיו היהודיים. מכאן קצרה הדרך לטמיעה ולהתבוללות. בעבור העם היהודי זו שאלה של להיות או לחדול. לכן זה האתגר הקיומי החשוב ביותר מבחינתנו. אמנם העולם המודרני מביא עימו יתרונות רבים, אבל מחובתנו למצוא את הדרך לנצל את כל היתרונות האלה בלי לאבד את זהותנו ואת המורשת הייחודית לנו. נרות החנוכה מזכירים לנו את הכוח הנצחי הטמון בעם היהודי. אנחנו עם עתיק, הנושא מורשת רוחנית אדירה, המשמשת כיום בסיס לאנושות כולה. מחובתנו להנחיל את המורשת הזאת לילדינו ולנכדינו, לשאת אותה בגאון ולזכור כי תרבויות קמות ומתחלפות, אבל עם ישראל הוא עם הנצח. הכותב הוא דובר חב"ד בישראל |
טורו של הרב מנחם ברוד |