אופטימיות. זו אחת התכונות החשובות שמי שזכה לה חייו הופכים להיות רגועים יותר ונעימים יותר. אנשים רבים היו רוצים לחיות עם התכונה ו'התוכנה' הנחשקת והנכספת הזו.

 איך מגיעים אליה?

בגדול כמו כל תכונת אופי, זוהי תכונה מולדת גנטית. בנוסף, יתכן שהאדם מאמץ אותה עקב סביבה שאמונה על סגנון חיים אופטימי, אם זו הסביבה המשפחתית או הסביבה החברתית שבה הוא נמצא.

תורת הקבלה והחסידות מבארת שתכונה זו היא לא רק פריווילגיה נעימה שטוב למי שיש אותה, ואם לא, לא נורא.. אלא זו תכונה בסיסית וחשובה מאוד וקריטית למהלך החיים הגשמי והרוחני גם יחד של האדם, ולכן על האדם לעמול כדי להגיע אליה ,לרכוש אותה ולהוריד אותה עד לשולחן העבודה של חיי היומיום על כל מגוון התחומים איתם הוא מתעסק..

וכך נאמר בספר הזוהר ספר שמות דף קפ"ד(התוכן,בתרגום ללשון הקודש):

'העולם התחתון עומד לקבל תמיד מהעולם העליון. והוא משפיע לו לפי האופן שהוא עומד.

אם הוא בפנים מאירות ושמחה כך גם ההשפעה העליונה אליו.וכן אם הוא במצב של עצבות בהתאם לכך ההשפעה אליו'.

הווי אומר שאדם המעמיד את עצמו ב'מוד' של נמיכות רוח פסימיות ועצבות הרי שבמו ידיו הוא ממשיך על עצמו המשכות שליליות .לעומת זאת אדם החי בתנועת נפש של שמחה עליצות ואופטימיות זה גופא ממשיך עליו שפע בהרחבה למעלה מהגבלות.

מסתבר שתנועת נפשו של האדם היא חשובה ואקטיבית מאוד.

זה לא רק לגבי ההשפעה בשגרה. גם כשדנים את האדם למעלה – אם הוא במצב של שמחה הרי שזה גורם 'המתקת הדינים' ,מצב שבו תהיה יותר התחשבות והקלה בעונשו. לכן נאמר בתורה בפרשת כי תבא כהסבר לעונשים הקשים המוזכרים שם, שהם בגלל 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. חוסר שמחה לכשעצמו, לא גורר כאלה עונשים חמורים. אילו האדם היה בשמחה לא היה מגיע לכזו החמרה בעונשו.

איך מגיעים אליה? עצם ההתבוננות של האדם על עוצמתה וחשיבותה מסייעת לו לעורר להגביר בעצמו את השמחה. פעמים רבות הבעיה היא שהאדם מקובע  בהכרתו ששמחה היא רק רגש פסיבי, תוצאה של מצבו החיובי.ןלכן כשהוא לא כל כך רואה 'סיבה למסיבה' במצבו הגשמי והרוחני הוא אינו בשמחה .אך כשאדם מבין שהשמחה היא גורמת ומשפיעה את ההצלחה הוא לא מחכה , אדרבה הוא מתעסק מתייגע ועמל לגרום לה לקרות, דרך אפקט השמחה.

שמחה היא אמנם רגש פנימי אך כמו כל רגש, האדם יכול לנהל ולדחוף את עצמו לכיוון ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. כשאדם מתנהג בתנועות חיצוניות של שמחה ונמרצות, מדבר רק דברים המשמחים והכי חשוב חושב רק דברים מעודדים ומרוממים לאט לאט בסופו של התהליך הוא יהיה שם.

ישנם גם גלגלי עזר חיצוניים כמו הומור ומילתא דבדיחותא. אחד מגדולי ישראל בזמן הגמרא היה נוהג לפתוח את שיעוריו עם מילתא דבדיחותא כדי לפתוח את ליבם ומוחם של התלמידים.

אלא שכאן צריכה להיות זהירות שהאדם לא יסחף לדברי ליצנות בצורה אובססיבית כי אז הוא הופך להיות בהגדרת 'כת ליצנים' שהיא מנותקת לגמרי מהקדושה. הליצנות כמוה כתרופה כשהיא בצורה זהירה ומבוקרת זה טוב אבל כשלוקחים יותר מדי היא מביאה את האדם לזרימת יתר הוללות ולפתיחת הלב ללא הגבלות והתוצאה הבלתי נמנעת היא פריקת עול מלכות שמיים.

האומה הקדומה הפלשתים היו ליצנים. הם נקראו בשם זה היות שההומור המופרז גורם לליבו של האדם להיות 'מפולש' פתוח מצד אל צד ללא ריסון, דבר שיכול להביא לתוצאות הרסניות. כדברי חז"ל שליצנות אחת בכוחה לדחות אף מאה תוכחות.

השימוש הזהיר באפקט הליצנות, רמוז מיד בתחילת התהילים. 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'. הדגש השלילי הוא דווקא על  'ישב' באופן של קביעות. אבל טעימה בעלמא היא דוקא חשובה וחיובית..

דבר צחות ובדיחה טובה יכולים לעזור מאוד בתחום החסד עם הבריות. הגמרא מספרת על שני בדחנים שהיו בשוק משמחים את הבריות שאליהו הנביא אמר עליהם שהם במדרגה גבוהה מאוד. לגרום ליהודי לחייך ולשמוח זהו דבר נעלה ביותר. וכדרשת חז"ל על הפסוק 'ולבן שיניים מחלב' – גדול המלבין שיניו לחבירו (מראה לו פנים שמחות ומאירות וגורם לו מצב רוח חיובי) יותר מהמשקהו חלב.

 ישנו אופן נוסף בו הליצנות היא כלי חיובי, כשצריך להבהיר בצורה מוחצת את שלילת העניינים הרעים. 'כל ליצנות אסורה – חוץ מליצנותא דעבודה זרה'.

 דרך הליצנות המסר מועבר בצורה מוחשית חדה וברורה באופן שלא ניתן לכמתו במילות הסבר מסודרות…