רבים טוענים כי 'התהליך המדיני' כבר נהפך לדת של ממש, שמאמיניה דבקים בה במנותק מכל מה שמתחולל במציאות. הם יוסיפו לצעוק בגרון ניחר שיש לוותר 'למען השלום', גם אם יונחו לפתחם אלף הוכחות שהוויתורים האלה רק ירחיקו את השלום האמיתי.

חלקים בציבור התפכחו מהזיות אוסלו וההתנתקות אחרי שראו את התוצאות המרות של המהלכים האלה. הלוא שום אדם בר-דעת, המתגורר בתל-אביב ובירושלים, בחיפה ובנתניה, אינו רוצה שביתו יהיה מטרה לטילים שישוגרו מהרי יהודה ומגבעות השומרון. שום אישה שפויה אינה רוצה שעוד מפלצת טרור תשלוט בלב-ליבה של ארצנו.

אבל יש מי שמוסיפים לדקלם את הססמאות שהכזיבו, וכשאתה מעמת אותם עם המציאות, הם מאשימים את ממשלת ישראל. אילו היינו מוותרים עוד ונסוגים עוד – השלום כבר היה מלבלב פה. קשה מאוד להתווכח עם 'בעלי אמונה' שכאלה.

פושעים אינם גיבורים

למה לנו להרחיק לכת. השבוע אנחנו שומעים על מהומות בקרב ערביי יהודה ושומרון למען מה שהם מכנים 'אסירים'. אין אלה הפגנות רחוב של נערים משועממים, אלא מהלך מכוּון מטעם 'הרשות הפלסטינית' וכלי התקשורת שלה. אלה יוצאים מגדרם כדי לבטא את הנחישות לפעול למען אותם 'אסירים'.

התקשורת הישראלית משתמשת אף היא במינוח המכובס 'אסירים', במקום לקרוא לנבלים האלה בשמם – מחבלים, רוצחים, שופכי דם נשים ותינוקות. אין היא שואלת את נציגי 'הרשות הפלסטינית' איך ייתכן שהם הופכים את הפושעים האלה לגיבורים, אחרי שחתמו איתנו על הסכם שלום, שבו הוסכם להפסיק את פיגועי הטרור.

אותו 'פרטנר לשלום' כביכול, שמאיים לתבוע מפקדים וחיילים בצה"ל לבית-הדין הבין-לאומי בהאג על 'פשעי מלחמה', מאדיר מחבלים שיצאו לרצוח במתכוון נשים וילדים. 'הרשות הפלסטינית' מכנה את המחבלים 'קדושים', קוראת כיכרות על שמם, משלמת משכורות לבני משפחותיהם, ומצהירה מעל כל בימה שלא תנוח ולא תשקוט עד שכל ה'גיבורים' ישתחררו.

כל מי שעיניו בראשו מבין שעם האוייב הזה לא יהיה אפשר לעשות שלום. כל הסכם לא יהיה אלא עוד קרש קפיצה מצידם לשלב הבא של המלחמה בנו. הם לעולם לא ישלימו עם עצם קיומנו פה, וכך הם מחנכים את ילדיהם שארץ-ישראל כולה היא 'פלסטין הכבושה'. אולי הגיע הזמן להתפכח מן ההזיות ולהתחיל לקרוא נכון את המציאות?

'דת השלום'

חסידי 'דת השלום' מיהרו לקפוץ על עגלת המהומות ביהודה ושומרון כדי לטעון שחייבים לקדם את 'התהליך המדיני', מפני ש'השטח בוער'. כך עובד ההיגיון שלהם. אם מאיימים עלינו – חייבים למהר ולהיכנע, למען השלום כמובן. ומה יהיה מחר, כששוב יאיימו וימצאו עילה חדשה להתפרעויות? – מובן שהפתרון הוא לוותר עוד ולסגת עוד, כדי להשביע את בטנו הרעבה של אליל ה'שלום'.

ההיגיון הבריא אומר שאין חותמים על הסכמים רעים, שאינם שווים את הנייר שעליו הם נכתבים, רק מפני שמאיימים עליך. כנגד לחץ ואיומים צריך להפגין כושר עמידה ועוז-רוח. ברוח ימי הפורים שחגגנו השבוע, כדאי לאמץ את דרכו של מרדכי היהודי – "לא יכרע ולא ישתחווה".

מסימני ה'שלום'. אבנים על מכוניות ובהן אזרחים, נשים וילדים