"את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (ויקרא יא, ט).

התלמוד (נידה נא, ב) מציין שדג שיש לו קשקשים יש לו גם סנפירים ושאין צורך לבדוק זאת. אולם יש דגים שיש להם סנפירים בלבד, והם טמאים.

מהו השיעור שביכולתנו ללמוד מסימני הדג הכשר והלא כשר?

התלמוד מספר על אירוע שהתרחש לאחר שמלכות רומי אסרה את לימוד התורה. אדם בשם פפוס בן יהודה ראה את רבי עקיבא מלמד תורה ברבים ושאל אותו: "עקיבא, האינך מפחד מגזירת המלכות?" ורבי עקיבא השיב לו במשל: "פעם הלך שועל על שפת הנהר וראה דגים מתרוצצים ונמלטים. כששאל אותם "מפני מה אתם נמלטים?" הם השיבו לו, "מן הרשתות שפורשים בני האדם כדי לתפוס אותנו". השועל אמר להם, "בואו ליבשה ונגור ביחד כמו שאבותינו גרו יחדיו". והדגים השיבו לו, "אתה טיפש, כי אם בסביבתנו הטבעית אנו מפחדים, על אחת כמה וכמה שנפחד אם נעזוב את מקומנו הטבעי". כך גם – אמר רבי עקיבא – אם קיומנו מוטל בסכנה כעת, כשאנו עוסקים בלימוד תורה שמצילה את חיינו, באיזו סכנה נהיה אם נפסיק לעסוק בתורה….

קשקשים משמשים לדגים כשכבה מגנה ובעזרת הסנפירים הוא שוחה ממקום למקום. כשאדם לומד תורה, מצפים ממנו ליצור חידושים והוספות בתורה. כמו כן חיוני שמי שלומד תורה תהיה לו יראת שמים. התלמוד משווה את לימוד התורה עם יראת שמים לחיטה המאוחסנת עם חומר משמר. בדיוק כפי שהתבואה תתקלקל מהר בלי חומר השימור, כך גם אדם הלומד תורה ללא יראת אלוקים ישכח במהרה את אשר למד, ולימוד התורה שלו יהיה לו כמו סם רעיל.

לפיכך, הסנפירים מייצגים את הכוח להגשים ולהגיע לגבהים חדשים באמצעות חידושי תורה, והקשקשים מייצגים מרכיב מהותי של יראת שמים, שדרכה לימוד התורה הופך לתרופה המוסיפה חיים.

לסיכום, אם יש לאדם את איכות ה"קשקשים", אזי הוא נמצא על המסלול הנכון בלימוד התורה שלו ובסופו של דבר הוא יביא הן לעצמו והן לתורה עצמה ברכה בעזרת "סנפיריו" – מחשבות חדשניות שתתאמנה לרוח התורה ולאמיתותיה. אדם כזה נחשב לטהור ונקי. אבל אדם שלומד תורה ואין לו "קשקשים" – יראת שמים – הוא טמא ולא כשר. לימוד התורה שלו והסנפירים שלו – חידושיו – מנוגדים לרצונו של אלוקים ולא מעניקות לו זכות לרשת את מקור החיים הרוחני שאותו מעניקה התורה למי שלומד אותה.