בכור בהמה טהורה, או בכור חמור, יש בו קדושה:
שמות פרק יג
(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:
(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לה':
(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּו וְכל בְּכור אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר מַה זּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרג ה' כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכר אָדָם וְעַד בְּכור בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכור בָּנַי אֶפְדֶּה:שולחן ערוך יורה דעה סימן שכא סעיף א
בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואינו נוהג אלא בחמורים. וזה מצותו, שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה מן הכבשים או מן העזים, בין זכר בין נקבה, ובין תם בין בעל מום, בן גדול בין קטן, ויתננו לכהן. ומאימתי חייב לפדותו, משיולד עד שימות, אלא שמצוה לפדותו מיד, שלא להשהות המצוה. ולאחר שיפדנו הוא חולין גמורים, ומותר בגיזה ועבודה כשאר חולין. והכהן יעשה ג"כ בשה כמו בשאר חולין.