שוב נשמעות וחוזרות ססמאות השקר בדבר שלום הכרוך במסירת שטחים מארץ-ישראל לאויבינו. כאילו לא ניסינו את דרך הנסיגות והוויתורים ולא ראינו את תוצאותיה המרות, ועד כמה מדיניות זו דווקא הרחיקה את השלום והגבירה את העוינות.

פרשת המרגלים, שאותה נקרא בשבת זו, ממחישה היטב את אפסותן של הססמאות האלה. גם המרגלים דיברו על 'פרגמטיות' ועל הצורך להתחשב במציאות. "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו". "עז העם היושב בארץ". "ארץ אוכלת יושביה היא", אמרו המרגלים. הם הילכו אימים על העם בתיאור הדם שיישפך במלחמה על הארץ: אנו ניפול בחרב, "נשינו וטפנו יהיו לבז". נשמע מוּכר?

קטנות אמונה

כאז כן עתה, כניסת היהודים לארץ-ישראל מלוּוה בניסים על-טבעיים. צריך להיות עיוור גמור כדי לטעון שקיומנו כאן בעשרות השנים האחרונות הוא טבעי. כל מה שקם והיה כאן נעשה למעלה מדרך הטבע, ואף בניגוד לחוקי הטבע. הניצחונות בכל המלחמות היו למעלה מדרך הטבע, ניסים גלויים ממש.

וכאז כן עתה קמים קטני אמונה, עוצמים עיניים מול הניסים והיד האלוקית שמלווה בביטחה את העם היהודי, ונבהלים מקול עלה נידף. המפתח לכל זה טמון במשפט אחד, שהמרגלים עצמם אמרו: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". זה הכול. ההתבטלות העצמית, איבוד הביטחון הפנימי – אלה הגורמים לכל הבעיות.

כל הוויכוח על ה'שטחים' מתחיל מנפילת-רוח זו. הלוא כבשנו שטחים גם במלחמת השחרור. הרחבנו את שליטתנו הרבה מעבר לגבולות 1947, שהוכרו על-ידי האו"ם. הפכנו כפרים ערביים ליישובים יהודיים. וראו זה פלא, איש לא תבע מאיתנו 'להחזיר שטחים'. היה ברור לנו שכל חלק מארץ-ישראל שנופל לידינו, הוא שלנו לעולמי-עד. מכיוון שאנחנו האמנו בזה, קיבל זאת גם העולם כעובדה קיימת.

הטעות הגדולה נעשתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מדינאים ישראלים הזדרזו להצהיר כי שטחי ארץ-ישראל הם קלף מיקוח במשא ומתן לשלום. הכרזה זו הולידה את החלטת האו"ם בדבר 'שטחים תמורת שלום', ומכאן והלאה אנחנו מוצגים תמיד ככובשים, כנתבעים, כנוקשים וכאשמים בהעדר השלום.

ססמה נוחה למאבק

אנחנו בעצמנו הרגלנו את הציבור לחשוב שהשאלה היא: שטחים או שלום. אלה אומרים ששלום עדיף משטחים, ואלה אומרים ששטחים עדיפים משלום. אלה אומרים שמסירת שטחים לא תביא שלום אלא מלחמה. אבל העיקר לא נאמר – שלֵב הסכסוך אינו בשאלת השטחים כל עיקר.

איזה סכסוך על שטחים יש בינינו ובין סעודיה, איראן, עיראק, לוב, לבנון, סודן, תימן ונסיכויות המפרץ? מדוע כל המדינות הללו אינן עושות עמנו שלום? ולמה יצאו נגדנו למלחמה בששת הימים, כאשר טרם נולדה שאלת השטחים? הלוא כל בר-דעת מבין שהשטחים אינם אלא ססמה נוחה למאבק נגד עצם קיומנו כאן. ואנחנו בעצמנו, ביוזמתנו, נכנסים למלכודת זו ומתווכחים: שטחים או שלום.

אפשר להתנחם בדבר אחד: המרגלים אז הצליחו לסחוף אחריהם את כל העם, ואילו כיום עם ישראל מתפכח מן האשליות האלה. אולי זה התיקון לחטא המרגלים, וכך נזכה לגאולה השלמה בקרוב.