את תמצית דרכו של הרבי מליובאוויטש אפשר להגדיר בשתי מילים – מיזוג הפכים. קו זה בא לידי ביטוי בתפיסת עולמו הכללית, בדרך הנהגתו, בהתייחסותו לשאלות ציבוריות וגם בשיטתו בלימוד התורה. הוא רואה תמיד את שני הקטבים ומוצא את שביל הזהב המחבר בין הניגודים.

הנטייה הטבעית של בני-אדם היא לנטות לצד אחד ולשלול את הצד השני. כך החיים נעשים פשוטים וברורים. אבל דרך זו אינה אמיתית. האמת, מעצם הגדרתה, חייבת להיות שלמה ומקיפה, והיא צריכה לראות את התמונה הכוללת, גם אם היא מורכבת ורבת-סתירות (לכאורה).

השילוב הנכון

אנחנו חושבים על כך לקראת ג' בתמוז, יום ההילולא של הרבי. עצם המחשבה שכבר חלפו תשע-עשרה שנים מאותו יום מר, גורמת כאב וצער עמוקים. תשע-עשרה שנים של העלם והסתר. שנים שבהן חסרים לנו כל-כך קולו של הרבי, התייחסותו הבהירה לבעיות השעה, חיוכו המעודד, מעיין תורתו השופע, התפילה במחיצתו, ועוד ועוד.

ובה-בעת היום הזה נקרא על-פי מנהג ישראל – יום הילולא. הילולא היא מילה ארמית ופירושה שמחה גדולה, שמחת חתונה. איך אפשר לשמוח ביום כואב כל-כך? איך אפשר לערוך הילולא ביום שבו אירע ההסתר הגדול?

כאן אנו נדרשים ליכולת חיבור ההפכים. יש כאן שני קטבים של מהות אחת שלמה. אנו נדרשים לחבר יחדיו כאב ושמחה, צער ותקווה, בכי ושירה, אנחה ואמונה, געגועים וציפייה. כל אחת מהתחושות האלה, כשהיא לעצמה – חסֵרה ואינה שלמה. רק שילובן יחדיו יוצר את הגישה הנכונה והאמיתית.

הצער, הכאב, הבכי והגעגועים – הם תגובה טבעית מתבקשת כשמגיע יום כזה, אבל הם כשלעצמם מביאים לידי דכדוך-הנפש וממקדים את תשומת-הלב בעבר. אנחנו זקוקים לאנרגיות של מרץ, שמחה, תקווה ואמונה כדי להוסיף לפעול ולהפנות את הפנים קדימה.

מנגד, לחגוג ולשמוח בלי לחוש את הכאב והצער ובלי להזיל דמעה רותחת על תשע-עשרה שנים של הסתר וחֶסֶר – זו ודאי תגובה נפשית שאינה ראויה. חייב להיווצר שילוב של כאב ושמחה, בבחינת "גילו ברעדה". זה שילוב קשה, ובמבט ראשון בלתי-אפשרי, אבל הרבי לימדנו לחבר הפכים ולמזג את הקצוות.

יותר מבחייו

הכאב נובע מהמציאות הכואבת, והשמחה באה מפני שאנו יודעים מה הרבי רוצה שנעשה. אין הוא רוצה לראות אותנו יושבים מדוכדכים, אלא מבקש לראותנו מלאי מרץ ויוזמה, ממשיכים בעוז את מפעליו הכבירים, מעודדים כל יהודי, ומפיחים תקווה ואמונה בלב המוני בית-ישראל.

השמחה באה מתוך הידיעה שגם עכשיו הרבי נמצא איתנו ומרעיף עלינו מברכותיו, בבחינת 'יתיר מבחיוהי' [=יותר מבחייו], כלשון הזוהר. וכמו-כן השמחה נובעת מהאמונה שעוד מעט נזכה לקיום התפילה "שמחנו כימות עיניתנו", ומתוך החושך הגדול והערפל הכבד יאיר האור המופלא של הגאולה האמיתית והשלמה.

יום שמשלב כאב ושמחה, געגועים וציפייה (צילום: שמידי)