פעם היה מלך שכנופיות פראים בזזו שוב ושוב את ארמונו. הוא לא הצטער על העצים ועל האבנים שהם הרסו, אך עם אבדן אבני הכתר היקרות שעברו בירושה מדור לדור לא יכול היה להשלים.

אסף המלך את חכמיו, אך איש מהם לא יכול היה לתת עצה. אותן כנופיות של ברברים פיזרו את אבני הכתר בכל רחבי הארץ ובארצות רבות אחרות, והיקרות שבהן נלקחו אל מעבר לים לקצוות העולם המרוחקים ביותר. אך למלך הייתה בת שיקרה מאוד ללבו, ובחוכמתה היא טיכסה עצה.

המלך ובתו אימנו יונים רבות לצאת מן הארמון, להכיר את אבני הכתר ולשאתן חזרה. בכל יום הם שחררו את היונים לשדות המרעה שסביב לארמון, וכמה מהן היו מגלות את האבנים היקרות שהיו פזורות סביב והשיבו אותן לביתן. המלך שמח מאוד וחייך לבתו באושר.

משהיו היונים מאומנות היטב למרחקים קצרים, שלחה אותם בת המלך רחוק יותר, ושוב הן חזרו לארמון כשהן נושאות עוד כמה מאבני הפז שאיבד אביה. היונים שבו לארמון גם כשנשלחו רחוק עוד יותר, וככל שנשלחו רחוק יותר, כן הזדרזו יותר לשוב לביתן.

אך האבנים יקרות הערך ביותר, אלה שנמצאו בארצות הרחוקות ביותר ובמקומות החבויים ביותר, עדיין לא הוחזרו לארמון. היונים לא רצו לצאת למסע המרוחק כדי למצוא אותן שכן הם לא רצו להתרחק מן הארמון יותר מדאי.

בת המלך ידעה מה צריך לעשות, אך היא לא יכלה לספר על כך לאביה, שכן התוכנית הייתה קשה מדי, מסוכנת מדי, נוראה מדי. אולם האב הביט בעיניה והבין מה עליו לעשות. לכן הוא הרס שוב את ארמונו היפה עד היסוד עד כי לא נותר לו כל זכר. כשניסו היונים לשוב, הן לא מצאו דבר, מלבד שדה בור ריק ובו כמה אבנים פזורות ובולי עץ עשנים. הם היו רעבות למזון והתגעגעו ביותר לביתן.

אז יצאו היונים הנועזות וההרפתקניות ביותר אל מחוץ לארצו של המלך, שם מצאו ארמונות אחרים, ובארמונות הללו מצאו את אבניו היקרות ביותר של המלך. הן אספו אותן, ליטשו אותן ושמרו אותן בכנפיהן; ובלילות הן היו בוכות, שכן הן ידעו היטב שאין זה ביתן שלהן.

כעת, כשהן אספו את כל האבנים היקרות, הגיעה השעה שהן ישובו הביתה.

אינני יכול להסביר לכם כל בדל משמעות שבסיפור זה. אילו יכולתי, לשם מה הייתי זקוק לסיפור? הייתי מסביר לכם את המשמעות בלי הסיפור עצמו. אך אני יכול להראות לכם מהיכן שאבתי את הסיפור.

בראש ובראשונה, עליכם לדעת כי המקובל הגדול, הרב יצחק לוריא, הידוע בכינוי "האר"י הקדוש", לימד דברים רבים על עולמנו. הוא לימד, למשל, שאין דבר בעולם שאין בו ניצוץ של קדושה. אפילו הרוע הגדול ביותר, אפילו החושך העמוק ביותר, העושה ככל יכלתו להתנגד לבוראו ולהכחיש כל תכלית או כל יסוד טוב בעולם – אפילו אלה מכילים ניצוץ אלוקי. והעולם זקוק לניצוץ הזה, שכן בלעדיו לא יהיה מסוגל להתקיים אף לרגע קטן אחד. מדוע, אם כן, מדובר ברוע? משום שהניצוץ שאותו הוא מכיל הוא כה עמום ונסתר, שדרך הביטוי היחידה שלו יכולה להיות ההפך ממה שהוא באמת.

אתם עשויים אם כן לחשוב שאם הניצוץ כל כך עמום אין הוא ניצוץ חשוב ביותר. אולי אלוקים יכול לוותר עליו, להסתדר בלעדיו. אך המגיד ממזריטש לימדנו את ההפך: שהניצוצות הגבוהים ביותר, הם הנופלים רחוק ביותר ממקורם. לכן, במקומות שהם חמימים וידידותיים ביחס ליסוד הקדושה, יהיו כמה ניצוצות חמימים וידידותיים. אך אם אתם רוצים למצוא את הניצוצות רבי-העוצמה ביותר, את אלו המדברים על תמציתו הממשית של אלוקים, אזי עליכם ללכת למקומות הרחוקים ביותר ממקורם.

כל עוד שבויים כל הניצוצות הללו כבני ערובה, בתוך מקומות ודברים שאינם מכירים את המשמעות האמיתית של מה שנמצא בתוכם, העולם אינו מגשים את תכליתו. כך מתאר האר"י את התורה ואת היהודים – שכן דרך התורה והיהודים מתחברים הניצוצות הללו מחדש למקור שלהם.

ישנו דבר אחד אחר שהייתי רוצה לומר על הסיפור הזה – את השאר אשאיר לכם לפענח לבד. בהיסטוריה שלנו חזר על עצמו פעמים רבות דפוס ההרס והיציאה לגלות. התחלנו בגלות, בארץ מצרים. לאחר מכן התרחש הרס בית המקדש הראשון וגלות בבל, ולאחר מכן – חורבן בית המקדש השני, וגלות ארוכה מאוד שאנו עדיין מצויים בה. אין אף עם אחר שנתפזר למרחקים גדולים כל כך ועם זאת שמר על זהותו כשלמות אחת, ותמיד מאוחד בתקווה לשוב הביתה. כל זה היה חלק מן התוכנית האלוקית להחזיר הביתה את כל ניצוצות הקדושה, וזה אף מה שאנו עושים, שכן בכל מקום שאליו נלך אנו משתמשים אמנם בחומרים, במזון, במוזיקה ובמנהגים של אותו מקום, אך אנו עושים זאת בדרכי התורה.

אולם מבחינתי, החורבן והגלות הגדולים ביותר החלו לפני ששים שנה. שכן עד אז, אם אדם יהודי חיפש לו מורה ומדריך כדי למצוא את השביל שלו/ שלה לאלוקים, או שפשוט חיפש ממד רוחני לחייו, היו קיימים צדיקים ממש מעבר לפינה. אך כשקהילות אירופה נכחדו בפתאומיות ובברוטליות, יחד עם רוב הצדיקים מלבד קומץ קטן ששרד – או אז החלה התקופה החשוכה ביותר. אז החל העיקוף המוזר הזה – המצב שבו אם נשמה יהודית רוצה למצוא משמעות היא הולכת לשתות מבארות זרים. היא לעולם לא תרווה את צמאונה בבארות הללו, שכן הן לא שלה, אך נשמה שחייתה במשך 3,300 שנה כשהיא טבולה ברוחניות, פשוט לא יכולה לשאת את הארץ היבשה והצחיחה.

ככל שקשה להבין זאת, גם לכך היו תכלית ומטרה.

אך כעת הגיע הזמן שכולנו נשוב הביתה.