שר מכובד אחד נסע בכרכרה כשבדרך ראה שיכור ישן בשלולית של בוץ על אם הדרך. רעיון שובב עלה במוחו והוא החליט להשתעשע עם השיכור: הוא ציווה על משרתיו לקחת את השיכור לביתו המפואר, לקלח ולהלביש אותו ולאחר-מכן להשכיב אותו במיטה

מפוארת כשליד המיטה יונחו בגדי כומר. כאשר יתפכח השיכור משכרותו, גשו אליו ודברו עמו בהכנעה כאילו היה כומר רם-נעלה" הורה להם השר.

המשרתים שמחו לשתף פעולה עם התרגיל. הם ציפו בקוצר עיניים לרגע בו השיכור יירגע ויפקח את עיניו. כשהדבר קרה הם מיהרו לגשת אליו. "אבינו הכומר, האם נוכל להגיש לך משהו לשתות?"  "אדוננו הכומר, האם תרצה לטעום משהו?" "כומר נכבד, כיצד נוכל לעזור לך?"

השיכור שכבר התפכח מיינו בהה בהם בחוסר הבנה. האם הוא כומר?

חשב לעצמו. הוא לא זכר כי הוא היה אי-פעם כומר! מצד שני, כולם קוראים לו כומר, ואפילו ליד מיטתו מונחים בגדי כמורה. אולי הוא לקה במחלת השכחה והוא אכן כומר?

החליט השיכור לעשות בדיקה פשוטה. הוא יבקש מהמשרתים להביא לו את ספרי הלימוד של הכמרים. אם הוא יקרא בספרים ויבין מה שכתוב בהם, כנראה שהוא אכן כומר; אם הוא לא יצליח ללמוד מתוך הספר, כנראה שהוא לא כומר והאנשים האלה רק משטים בו.

לבקשתו הביאו לו המשרתים את הספרים. הוא פתח את הספר הראשון, השני והשלישי ולא הבין מאום.

הוא כבר עמד להסיק מכך שהוא אכן לא כומר, כשלפתע חלפה במוחו מחשבה משונה:

אולי כל הכמרים לא יודעים קרוא וכתוב, כמוהו? אולי כולם רק מעמידים פנים שהם קוראים מתוך הספרים עבי הכרס, כשלמעשה הם לא מבינים מה כתוב בהם?

"כנראה שבכל זאת אני כן כומר" – חשב השיכור לעצמו…

הנמשל: אנשים רבים נוטים לראות את העולם דרך משקפיהם הצרות. הם בטוחים כי אם יש חסרון מסויים באישיותם, הם נוטים לטעון כי העולם כולו סובל מאותה בדיוק בדיוק וכי אין עליהם לעשות כלום בנידון. עליהם, סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחה את המשל הנזכר לעיל.

באדיבות האתר www.he.chabad.org