הרצח האכזרי בבקעה מצטרף לעוד אירועי טרור רצחניים שאירעו בעת האחרונה. מערכת הביטחון טוענת שאין קשר בין האירועים, ואין כאן יד מכוונת. גם אם זה נכון, עצם ההצטברות של מעשי טרור כאלה, אחרי תקופה ארוכה של שקט, מעידה כי חלה התרופפות בהרתעה, והדבר מאפשר למחבלים להרים ראש.

אין צורך להיות מומחה ביטחון כדי להבין ששחרור המחבלים הוא שהרים את רוחם של המרצחים. החגיגות בתקשורת הפלסטינית והפיכת המחבלים לגיבורים הן הנותנות רוח גבית לטרור. ההרתעה נשחקת כאשר המחבל מאמין שגם אם ייתפס ויישפט למאסר עולם, ישתחרר כעבור זמן קצר וישוב אל ביתו עטור תהילת גיבורים.

מהו פיקוח נפש

שוב ושוב מתברר שכל הוויתורים הנעשים במסגרת 'משא ומתן לשלום' מביאים את ההפך הגמור משלום. הם משיגים את התוצאה ההפוכה – מגבירים את התיאבון של אויבינו ומעודדים אותם להוסיף להילחם בנו, מעמדות נוחות יותר להם.

המציאות הזאת ממחישה את גודל ההונאה שבהצגת השאלה העומדת לפתחנו כאילו זו הכרעה בין 'שטחים' ובין 'שלום'. בהקשר הזה היו גורמים שהזכירו השבוע שוב ושוב את פסק ההלכה של הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, משנת תשל"ז (1977), שבו פסק כי 'פיקוח נפש' גובר על מצוות יישוב ארץ-ישראל.

אכן, בסוגיה הזאת יש דעות חלוקות, אבל אין זו כלל וכלל השאלה העומדת לפנינו. השאלה האמיתית היא אם מסירת שטחים לאויבינו היא 'פיקוח נפש', או בדיוק להפך – במהלכים כאלה אנחנו מסכנים חיי יהודים וגורמים שפיכות דמים.

ההלכה קובעת חד-משמעית (בהלכות שבת, סימן שכט) כי עצם כניסתם של נכרים לשטחי סְפָר, אפילו מדובר ב'עסקי תבן וקש' בלבד – היא בבחינת 'פיקוח נפש' שמחייב לחלל שבת ולצאת להילחם בהם. ההלכה מנמקת זאת בחשש שכניסתם למקום כזה עלולה לעודד אותם לחשוב ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

החשש הזה, העומד ביסוד ההלכה, התממש שוב ושוב לעינינו לכל אורך מסע הוויתורים והנסיגות לאויבינו. ככל שוויתרנו ונסוגונו קיבלנו אוייב נחוש יותר, תוקפני יותר ובעל תיאבון גדול יותר. אלפי חללים ורבבות פצועים הם המחיר הנורא של ההרפתקה הזאת.

"לא לשלום כזה ייחלנו"

הרב עובדיה הבהיר פעמים רבות שפסק ההלכה שנתן בשעתו אינו רלוונטי כלל למציאות העומדת לפנינו. הדברים הובהרו בשיעוריו ובמכתביו, וחבל שיש המנסים להטעות את הציבור כאילו הוא תומך במהלכים האלה.

הנה דברים שכתב בשנת תשס"ג (2003): "לא פעם הסברתי מכבר שפסק ההלכה אשר נתתי בזמנו 'שטחים תמורת שלום' אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת, בו ירושלים וסביבותיה ישכנו לבטח, בשלום בשלווה, אולם עתה עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו. לפיכך הסכם אוסלו בטל ומבוטל, כי אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים".

עמידה תקיפה ומלחמה נחושה באויבינו, מתוך ביטחון בקב"ה שומר ישראל – זו דרכה של התורה, וזו דעתם של כל גדולי ומאורי ישראל.