שנה זו היא השישית במניין שהחל אחרי שנת השמיטה האחרונה, שחלה בשנת תשס"ח. בשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית, מפרישים מיבול הארץ, בין השאר, 'מעשר שני', ואילו בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישים במקומו 'מעשר עני'.

דיני שנת המעשר חלים על הירקות ה נלקטים מראש-השנה   והלאה (ועל הפירות שהגיעו לשליש הבשלתם, ולדעות אחרות לשליש גודלם, אחרי ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. בין הפירות הללו אפשר למנות שקד, שסק, אפרסק ומקצת הלימונים). מרוב הירקות המגיעים בימים אלה לשווקים, ומהפירות שיגיעו באביב, צריך להפריש 'מעשר עני'.

ההבדל העיקרי בין 'מעשר שני' ל'מעשר עני' הוא, שב'מעשר שני' יש קדושה ופודים אותו במטבע. לעומתו, 'מעשר עני' אמנם חייבים להפרישו או לפחות לקבוע לו מקום, אבל אין בו כל קדושה, אלא הוא שייך לעניים.

בפירות ובירקות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייבים גם לתת את ה'מעשר עני' לעניים. בירקות הנמכרים בשוק, שהם 'ספק טבל', יש דיון אם דיי שקובעים חלק מסויים מהפירות או הירקות כ'מעשר עני', או שצריכים גם לתיתם לעניים, מספק, אף ש"המוציא מחברו – עליו הראיה", מכיוון שבמתנות עניים אמרו חז"ל: "צדק משלך ותן לו". למעשה מקילים בזה.

את ה'מעשר' הוודאי, לאחר הפרשתו כדין, יש למסור לעניים או למוסד חינוך שמאכיל גם בני-עניים. ויש מהמכונים למצוות התלויות בארץ שעושים זאת עבור מנוייהם.