מקובל לטעון שהעולם של ימינו שואף להבין כל דבר. בני-האדם בעידן הנוכחי כבר אינם מוכנים לקבל דברים באמונה עיוורת. צריך להסביר, לשכנע, לספק נימוקים טובים. הגישה הזאת יוצרת קושי לקבל את תפיסת ה'נעשה ונשמע', העומדת ביסודה של היהדות.



אחד השבחים הגדולים של עם ישראל הוא הקדמת נעשה לנשמע, שעליה מספרת פרשת השבוע. מתברר שכבר בימי קדם זו הייתה גישה חריגה. המדרש מספר כי כאשר הוצעה התורה לעמים האחרים, שאלו תחילה מה כתוב בה, ואילו עם ישראל לא שאל שאלות אלא הכריז 'נעשה ונשמע'. כבר בימי התלמוד, לפני כאלפיים שנה, כינו אומות העולם את היהודים 'עם פזיז', על שהקדימו את פיהם לאוזניהם.



האוּמנם זו גישה פזיזה או שהיא מבטאת דווקא גדולה מיוחדת ואת מעלתו של העם היהודי?



דרגות בציות



יש כמה דרגות בציות עיוור. כאשר החולה מציית להוראות הרופא ואינו דורש תחילה שהרופא יחלוק איתו את שבע שנות לימודיו בפקולטה לרפואה – אין זה ציות עיוור לגמרי. האדם מבין בהיגיון שנכון לציית להוראות הרופא, מפני שהוא למד את המקצוע, מבין את מהות מחלתו ואת דרך פעולתה של התרופה, ואין החולה יכול להמתין עד שהוא ילמד בעצמו את כל אלה.



למעלה מזה הוא האמון שחייל נותן במפקדו. כאשר המפקד ראוי לאמון הזה, חייליו הולכים אחריו באש ובמים, בלי לשאול שאלות. אין הכוונה שהם רובוטים. ודאי שהם רוצים לדעת ולהבין. אבל ברגע האמת הם סומכים כל-כך על המפקד, עד שהם הולכים אחריו לכל משימה, מתוך ביטחון מוחלט שהוא עושה את הדבר הנכון.



תורת החסידות מסבירה שהקדמת נעשה לנשמע מבטאת את ההתבטלות ל'בעל הרצון'. כאשר יהודי מציית להוראות התורה ומקיים מצווה, יש כאן התבטלות לרצונו של הקב"ה. האדם מזיז הצידה את רצונותיו ומאווייו האישיים ושם את רצונו של הבורא מעליהם. אבל כשבני ישראל אמרו 'נעשה ונשמע' הם ביטאו התבטלות גבוהה הרבה יותר – התבטלות לבעל הרצון, לבורא עצמו.



ההצהרה 'נעשה ונשמע' מבטאת את הקשר הפנימי העמוק שבין יהודי לקב"ה. באמירה הזאת ביטא עם ישראל את היותו דבר אחד עם הבורא. יהודים והקב"ה אינם שני דברים נפרדים, אלא הם דבוקים ומאוחדים בדרך שאינה ניתנת להפרדה, ולכן היהודי מבטל את עצמו לחלוטין אל הבורא.



הקול הפנימי

כשמציעים ליהודי בקרן רחוב להניח תפילין, והוא אינו שואל שאלות אלא מפשיל את שרוולו ומקיים את המצווה – זה ביטוי לקשר הזה, שמתחיל בהקדמת נעשה לנשמע לפני כשלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה. היהודי מרגיש צורך פנימי להתחבר עם הקב"ה, ואם הוא מקשיב לקול הפנימי הזה, הוא פשוט נענֶה להצעה בשמחה ומקיים את המצווה.



ודאי שצריך ללמוד ולהבין. אחרי ה'נעשה' בא תורו של ה'ונשמע', במובן של הבנה. לא דיי בקיום המעשי של המצווה, אלא הקב"ה עצמו רוצה שנבין לעומק את מהות התורה והמצוות ונקיים אותן מתוך הכרה פנימית. אבל 'נעשה ונשמע' הוא הבסיס והיסוד, וזו תפארתו של עם ישראל.