דומה שאנו מתקשים לקלוט את משמעות האירועים המתחוללים לנגד עינינו. חשבנו לתומנו שאנחנו חיים בעידן מתקדם, שבו חיי אדם הם ערך מוחלט. האמנו שזוועות מסעי הצלב או גלי הרציחות של האסלאם שייכים לעבר הרחוק. היינו בטוחים שאם בני-אדם במקום כלשהו יהיו נתונים למתקפות ברבריות ואכזריות – העולם ייחלץ לעזרתם. 



אך ראו מה קורה בעת האחרונה. עשרות אלפי בני-אדם נרצחים באכזריות במדינות שסביבנו. נשים וילדים עוברים עינויים קשים. כמעט מדי יום מתפרסם סרטון חדש שמתחרה בקודמו במפלצתיותו. והעולם שותק. שותק. שותק. 



מיליוני בני-אדם מרגישים חסרי ישע לחלוטין. אין דין ואין דיין. אין חוק ואין משטר. בכל יום יכולה להתנפל עליהם כנופיה בעלת שם כזה או אחר ולזרוע מוות וחורבן. כך נראֶה עולמנו באמצע העשור השני למאה העשרים ואחת. רוע בשיאו. והעולם שותק. 



עולם בשיא כיעורו 


אמרנו שהעולם שותק. לא מדוייק. הוא בהחלט מגנה, מוקיע, מחרים. לא, לא את האסלאם האכזרי. לא את הטרור החמאסי, המשגר טילים לעבר גני ילדים. לא את מעודדי המחבלים מהרשות הפלסטינית. לא את תכניות הלימודים הרשמיות הקוראות להשמדת ישראל. חס וחלילה. כל אלה אינם מעירים את העולם הנאור משלוותו. הבעיה הגדולה של העולם היא אנחנו, היהודים. 



המילה צביעות קטנה מלהכיל את העיוות המטורף הזה. העולם, שרצינו להאמין כי השתנה, מתגלה עכשיו בשיא כיעורו ושפלותו. כבר אין אפילו ניסיון לעטוף את השקר במסווה. אנחנו האיום הגדול על שלום העולם. לא דאעש, לא חזבאללה, לא איראן. רק "תחזירו את השטחים", והשמש תזרח.



מול השקר הגואה והצביעות המחניקה אנחנו מנסים להתגונן ולהצטדק, ומובן שזה מאבק אבוד מראש. מחוללי הזוועות ותומכיהם הם המתקיפים והמאשימים, ואנו, הקרבנות, עוסקים בהתגוננות ובהצטדקות. 



אולי הגיע הזמן להפנים שזו העת להסיר את הכפפות ולהפוך את משחק התפקידים. לחדול מלהתגונן. להתחיל להאשים, לתקוף, לתבוע. כמו שלא היססנו אחרי השואה להטיח בעולם כולו את כתב האשמה החריף כנגד הנאצים ועוזריהם. כמו שרדפנו עד חורמה כל פושע וכל מרצח. כמו שגרמנו לעולם שעמד מנגד לחוש רגשות אשמה. 



קריאת 'אני מאשים' 


זה בדיוק המקום שבו העם היהודי צריך לעמוד בשעה זו. לזעוק את זעקתם של חסרי הישע, שהעולם הנאור מפקיר לתאוות הרצח של 'המדינה האסלאמית'. להרים את דגל הקריאה להוקעת ולהחרמת כל הארגונים התומכים בטרור והמחנכים את ילדיהם לשנאת יהודים ולהאדרת מרצחים. 



עלינו להפוך כל נציג יהודי – בזירה המדינית, בתקשורת, בקמפוסים, ברשתות החברתיות – לקטֵגור המטיח בפרצופו של העולם הצבוע את האמת. לתובע הקורא את קריאת 'אני מאשים' כנגד עולם מנופח מאינטרסים, מחשיבות עצמית ומ'פוליטיקלי קורקט', שאינו מעז להתייצב מול האסלאם המטורף, המבצע זוועות איומות וצוחק לעולם בפרצופו. 



מהפך תפיסתי זה הכרחי לא רק כטקטיקה נכונה, אלא זו גם חובתנו העמוקה כיהודים, שהנחילו לאנושות כולה את הדיבר "לא תרצח". 



(המאמר מתפרסם השבוע בגיליון 'שיחת השבוע')