צעקות רמות בקעו מחנותו של חכם שלמה אוחנה בשוק של טבריה. עד מהרה נוצר שם מעגל של מתקהלים. הרוחות התלהטו. הניצים השמיעו את טענותיהם בטונים גבוהים. חכם שלמה היה יהודי תלמיד חכם, שהתפרנס ממסחר. הייתה לו חנות בשוק. כמה ימים בשבוע ישב בחנותו ובימים האחרים נדד בכפרים והציע את מרכולתו לתושביהם. מי שלא היה יכול לשלם במזומן נתבקש להפקיד משכון עד תשלום החוב. 



זמן מה קודם אותו אירוע נכנס לחנות סוחר ערבי נכבד, קנה סחורה רבה, והפקיד משכון יקר – טבעת זהב משובצת אבן חן נדירה. כעבור כמה ימים בא הערבי לשלם את חובו ולקבל בחזרה את משכונו. פתח חכם שלמה את מגֵרת השולחן כדי להוציא ממנה את הטבעת – ופניו חוורו: הטבעת איננה. הוא חיפש בכל מקום אפשרי בחנות, אך לשווא – הטבעת נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. 



צער רב מילא את ליבו. עד שתימצא הטבעת לא יוכל לקבל את כספו, ומדובר היה בנזק גדול. חכם שלמה עשה מה שנהג לעשות בכל עת שנזקק לישועת ה' – הוא ירד לטבול בכינרת, לבש את בגדי השבת, ופנה לקברו של רבי מאיר בעל הנס. שם קרא פרקי תהילים בדמעות, וכשסיים – ביקש שלוש פעמים: "אלקא דמאיר ענני!". 



חלפו ימים מספר. שוב באו לחנותו ערבים נכבדים מכפרי האזור. מקצתם ביקשו לקנות סחורה חדשה, ואחרים באו לשלם את חובם. אחד מהם, שהיה לקוח מוּכר לחכם שלמה, בא לבקש הלוואה של עשר מג'ידות. חכם שלמה מנה את הכסף ונתנו בידו, והערבי מסר לו כמשכון מקטרת עתיקה מצופה כסף. התבונן חכם שלמה במקטרת, מנסה לאמוד את שווייה, ופתאום קרא הערבי: "נתת לי תשע מג'ידות בלבד!". 



"לא ייתכן!", השיב חכם שלמה בנחרצות, "ספרתי בעצמי עשרה מטבעות". חבריו של הערבי ספרו את המטבעות ואף הם תמכו בדבריו כי מספרם תשע ולא עשר. אולם חכם שלמה התבצר בעמדתו וטען כי מסר ללווה עשרה מטבעות. נוצרה מהומה. אלה טוענים כי חכם שלמה ניסה לרמות את הערבי, ואילו הסוחרים היהודים שנכנסו לחנות טוענים כי חכם שלמה אדם ישר הוא ולא ירמה איש. בלהט הוויכוח טען חכם שלמה שבוודאי מסתיר הערבי את המטבע החסר בארנקו. 



הערבי חייך חיוך מנצח, ובהפגנתיות הוציא את ארנקו ושפך את תכולתו על השולחן. המטבע לא היה שם. השוק היה כמרקחה. היהודים והערבים ניצבו משני צידי המתרס, מטיחים האשמות אלו באלו. המתח הגואה עמד להתפרץ עוד רגע לקטטה אלימה. בתווך עמד חכם שלמה בפנים חיוורים. 



הוא עצם את עיניו ולחש: "אלקא דמאיר ענני!". כשאמר את התפילה שלוש פעמים, פקח את עיניו והרים את ידו. הקהל השתתק. "מבקש אני", הכריז בקול רם, "שהלווה יפתח את קופסת הטבק שלו. אם לא יימצא שם המטבע החסר – מבטיח אני שאתן לו את כל תשעת המטבעות במתנה ואשיב לו את מקטרתו. אך אם יימצא המטבע – יועבר למשטרה!". הצעתו של חכם שלמה נתקבלה פה אחד על-ידי הנוכחים. 



כולם הביטו בלווה וראו כי פתאום נפלו פניו. עיניו התרוצצו אנה ואנה בבהלה וידיו ורגליו רעדו. מאחר שהתמהמה לעשות כפי שהוכרע, ניגש אליו אחד הנכבדים הערבים והוציא מחיקו את קופסת הטבק, פתח אותה ושפך את תכולתה על השולחן. האיש פשפש בערֵמת הטבק, ולפתע נתקלו אצבעותיו במטבע… 



"הנה הוא!", הניף הזקן את המטבע האבוד. הלווה השפיל את מבטו בכלימה. כעבור רגע הבחין חכם שלמה בעוד חפץ המבצבץ בתוך הטבק. הוא הסיר את הטבק ושלף את החפץ. זו הייתה הטבעת האבודה! "זו טבעת הזהב שקיבלתי משכון מערבי פלוני והיא הייתה שמורה בחנותי! אני מחפש אחריה זמן רב!", קרא חכם שלמה בהפתעה. 



הלווה הערבי הבין כי כלתה אליו הרעה וקלונו נחשף. עתה התברר כי אם לא דיי בניסיונו לגנוב מג'ידה מחכם שלמה טוב הלב, הוא גם גנב בעבר את הטבעת היקרה. "הסגר אותו למשטרה!", תבעו הערבים בזעם מחכם שלמה. הערבי פרץ בבכי, נפל על ברכיו והתחנן לפני חכם שלמה שיחוס עליו. "נשבע אני שלעולם לא אעשה זאת שוב", בכה. 



רחמיו של חכם שלמה נכמרו על הערבי, והוא סלח לו, והִתרה בו כי אם ינסה עוד פעם אחת לגנוב – רע ומר יהיה סופו. הרוחות נרגעו והשגרה שבה לשרות בשוק הטברייני. הסוחרים התפזרו איש-איש לחנותו ולדוכנו, ורק חכם שלמה אוחנה נעל את חנותו ומיהר לרדת לכינרת. הוא טבל והיטהר, לבש את בגדי השבת, וניגש בדחילו ורחימו לקברו של התנא רבי מאיר בעל הנס – לשאת תפילת תודה על הנס שהתחולל לו. 



(על-פי 'זמרת הארץ')