ארץ ישראל היתה בימי קדם בראש ובראשונה ארץ חקלאית, אשר בה תקופת הקציר נחשבת לתקופה פורה ומאושרת. אין עבודה מפרכת יותר מעבודת האדמה, ויחד עם זאת אין עובד שפרי עבודתו ועמלו תלוי בכל כך הרבה גורמים שהם מחוץ לשליטתו. החקלאי תלוי לגמרי בחסדי ה"טבע", כדי להוציא את לחמו מן הארץ. הוא זקוק לשמש, אך לא יותר מדי. כי היבול עלול להתייבש או להשרף בעודו בקמה. גם גשם נחוץ לו, אך הכל במקומו ובזמנו. הטל, הרוח, מזג האויר, לכולם יש מה לאמר ביחס ליבול שהחקלאי ישיג.

מה יכול החקלאי המסכן לעשות? להתפלל אל השם שיברך את פרי עמלו ויתן לו קציר טוב, יבול טוב ובשעה טובה.

אין זה פלא איפוא, כי ימי הקציר היו ימי שמחה וגיל בארץ ישראל. החקלאי היהודי ידע אל נכון כי על כל מה שיש לו, עליו להודות לה' הטוב והמטיב. וכדי שלא נשכח אמיתות אלה, אנו אומרים בפרשת "שמע" שלוש פעמים ביום: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".

עונת הקציר בארץ ישראל הקדומה התחילה בתקופת פסח. שעה שיבול השעורה נקצר לראשונה והעומר הובא לבית המקדש כקרבן תודה. מיד לאחר מכן מתחילים גם יבולים אחרים להבשיל, אולם ביכורים לא הובאו למקדש לפני חג השבועות. זמן הבאת הביכורים היה מחג השבועות ועד חג הסוכות, במשך כל ימי הקיץ.

ביכורים הובאו אך ורק משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. מסכת שלימה במשניות ובגמרא הירושלמית מטפלת בכל השאלות ההלכתיות הכרוכות בהבאת הביכורים. כאן מתבררת השאלה, מי צריך להביא ביכורים ולקרוא את ה"הצהרה" הכתובה בתורה (למשל גוי אינו יכול לקרוא את "ארמי אובד אבי", כי אבותיו הלא לא היו יהודים). אנו לא ניכנס כאן לפרטי הדינים של הבאת הביכורים, אולם נביא בפני קוראינו פרטים אחדים מסדר הבאת הביכורים, כפי שהוא מתואר כמשנה .

"יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה. אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי (חוט) ואומר: הרי אלו ביכורים". תארו לכם את החלקאי היהודי בשעה זו, כמה שהוא רוצה לתלוש את הפרי הבשל, הראשון שהבחין בו, ולשימו בפיו, אך לא! הוא אינו עושה זאת, אין הוא מתפתה לאכול את הפרי, אלא מגישו לה' כביכורי יבולו, כתודה על הקציר הטוב.

באספו את כל פרי הביכורים ובהוסיפו אליהם פירות מובחרים אחרים, הלך החקלאי היהודי אל עיר המחוז הסמוכה, שנקראת "עיר של מעמד", ולן ברחובה של עיר ולא היה נכנס לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו".

"הקרובים (לירושלים) מביאים התאנים והענבים (טריים), והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה".

בדרך בואכה ירושלימה היה השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, "החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים. משהגיעו קרוב לירושלים, הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, וכל בעלי אומניות של ירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני בואכם לשלום".

"החליל מכה לפניהן עד שהגיעו להר הבית. שם נוטל כל אחד את סלו על כתפו, ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיע לעזרה דברו הלויים בשיר: ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי".

עוד הסל על כתפו קורא (בתורה): "הגדתי היום לה' אלוקיך" ומזכיר בין היתר את עבדות מצרים ואת הגאולה משם. בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, אולם משרבו אלה שלא ידעו לקרוא, ונמנעו מלהביא בגלל שהתביישו, התקינו שיקריאו בפני כל אחד, בין אם יודע לקרוא ובין אם אינו יודע.

אחר שגמר הפרשה, היה מניח את הסל בצד המזבח, משתחווה ויוצא.

אחרי הבאת הביכורים בבית המקדש היתה ירושלים עיר מלאה שמחה והמון חוגג שמילא את השווקים והרחובות וקיים את המצווה של "ושמחת בחגיך והיית אך שמח".