המצב היה עדין מאד. אחי יוסף עמדו בפני האשמה חסרת תקדים: גניבת גביע מבית המשנה למלך. מצב פוליטי מסובך … הם – אזרחי חוץ, מואשמים בעבירה על חוק הממשל המצרי.

לכל הדעות "צורת הטיפול" בנושא עדין זה היא בדרך הדיפלומטית, השקטה.

אולם, עיון קצר בתחילת פרשתנו (פרשת ויגש), מראה, שיהודה לא חשב כלל וכלל לנהוג כך. הוא נעמד מול המושל – יוסף – ובשיא החוצפה החל מאיים עליו שישחרר את אחיו, ואף לא הסתיר את כוונתו לצאת למלחמה באם לא ימולאו דרישותיו. "יהודי בודד" ניגש להלחם מול מושל "מעצמת-על" …

כאן נשאלת השאלה: מדוע זנח יהודה את ניסיון השכנוע הדיפלומטי – ללא מלחמה – ופותח 'קצר לעניין": "או שאתה משחרר את האח או שאני…". היכן ההיגיון! איפה ה"אקט-הפוליטי"? האם כך מצליחים ב"חלונות הגבוהים"!!

מדבריו של יהודה נמצאים אנו למדים מה היו רגשותיו. הוא מסביר ליוסף שחייו של יעקב ללא בנו בנימין, תלויים על בלי-מה – "ונפשו קשורה בנפשו" – סכנת חיים! הוא זועק מתריע ומאיים. יהודה אינו עורך חשבונות פוליטיים. "כאשר כואב – צועקים !" אומר הפתגם, ויהודה צועק, אינו מאזין לדברי ההיגיון והשכל, המשקיטים הסערה. במצב בו החיים בסכנה הדרך היחידה לשכנע את השומע היא: לצעוק. בזאת אנו יכולים להוכיח ולשכנע את השומע שמתכוונים אנו לכל מילה שאנו אומרים. שזה באמת כואב ונוגע לנו. יהודה אחוז סערת רגשות וכולו רוגז. הסיבה ל"רתיחתו" זו מוסברת בדבריו הוא: "כי עבדך ערב את הנער". הרגשת האחריות הכבדה – להחזיר את בנימין הביתה – אותה לקח על עצמו, היא שהביאה אותו להתנהגות זו, והיא שהביאה לסיום המוצלח, התוודעותו של יוסף אל אחיו.

דרכו זו של יהודה מהווה ציון-דרך חשוב בחיינו אנו, ולדוגמא: יש וילדינו אינם מקבלים חינוך יהודי. ניסינו כל שביכולתנו על-מנת שילמדו בבית-הספר התורני (או כל מסגרת חינוכית אחרת, כמו; גן, ישיבה, סמינר וכד'), אבל ההנהלה שם מתעקשת ואינה רוצה לקבל את בננו. מה עוד יכולנו לעשות? – אנו מרימים ידיים בייאוש. עלינו לדעת כי לא זו הדרך בה ילך האדם. יהודה מלמדינו שבדברים שבאחריותנו ושהחיים תלויים בהם – אין להירתע מאיש. יש "להפוך עולמות"
העד שימלאו את בקשתנו. אין עלינו לצאת מחדרו של המנהל כל זמן שלא נראה שהלה השתכנע ברצינות כוונותינו. אחריות ורצינות המצב צריכים להביא לתקיפות, עד להשגת המטרה.

אחריות. על ההורים לזכור כי מוטלת עליהם חובה-זכות לחינוך ילדיהם בחינוך יהודי. יש לקחת ללב את מאמר חכמינו זיכרונם-לברכה : "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" – כאשר ניסיוננו לשכנע את מנהל בית-הספר שיקבל את הילד לא עלה יפה והדברים לא "נכנסו ללבו", אנו האשמים היחידים בכך, מאחר שאם היו הדברים יוצאים מהלב, מלאים ברגש ואמת ללא כיסוי מליצות וחנחונים פוליטיים, היו הדברים מתקבלים.

תפקיד נוסף אותו מילא יהודה מוצאים אנו בהמשך הפרשה : "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". למרות שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח ליעקב אבינו שירידתו למצרים היא "על אחריותו" – "אנכי ארד עמך מצרימה" – הרי שיעקב עדיין לא מוכן לרדת למצרים קודם שיעשה מספר הכנות. הוא בוחר ביהודה ושולח אותו למצרים להקים שם מרכז חינוכי. הדאגה הראשונה של יעקב הייתה לחינוך הדור הבא. הוא הבין כי בנוסף לדוגמא האישית והחינוך בבית אבא, צריכים גם לדאוג לסביבה נכונה ומתאימה, לבית ספר נכון ולחברים טובים. בדברים אלו אי אפשר להסתמך אפילו על הבטחה של בורא העולם. יש גם לעשות משהו מצידנו. לחשוב על הכול ולהכין מבעוד מועד חינוך לילדינו, כי בנפשנו הוא.

לשליחות זו מטעם יעקב נבחר דווקא יהודה. הוא שהבין את חשיבות הדאגה ליהודי שני, ואשר היה מוכן למסור את נפשו ו"להפוך עולמות" להציל את אחיו. יהודה שהוכיח אכפתיות ומסירות נפש, הוא יהיה זה שיבחר את המקום המתאים לחינוך ילדיו של יעקב. היום, בדורנו, נהיה אנו ממשיכי דרכו של יהודה. מלחמה ללא פשרות בענייני היהדות היא שתביא לגאולה האמיתית והשלמה.