נקישות נשמעו על דלת ביתה של הרבנית פריידה, בתו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. "יבוא", קראה פריידה בקול חלוש.

הדלת נפתחה. אחיה, רבי דובער, שלימים ירש את אביו והיה לאדמו"ר השני בשושלת חסידות חב"ד ('אדמו"ר האמצעי'), עמד בפתח. הוא בא לקיים את מצוות ביקור חולים ולדרוש בשלום אחותו שנפלה למשכב.

"בקשה יש לי אלייך", אמר רבי דובער לאחותו לאחר ששוחחו ביניהם מעט.

"מהי?", הסתקרנה האחות והשתעלה ממושכות.

"הלוא אבא צפוי לבוא לבקרך", אמר רבי דובער, "ואת יודעת את תשוקתי העזה לשמוע דברי חסידות מפיו".

הרבנית פריידה חייכה. היא הכירה היטב את להיטותו של אחיה לדברי החסידות של אביהם הגדול. רדיפתו של רבי דובער אחרי כל הגה של תורה חסידית שיצא מפיו אביו הייתה שם-דבר. בכל עת היה מבקש לשמוע מאמרי חסידות מאביו והיה הוגה בהם בלי הפסקה, עד שאמרו עליו שאילו היו חותכים את אצבעו – לא היה ניגר ממנה דם אלא דברי חסידות…

מסופר עליו שפעם אחת בא אליו שדכן והציע חתן בעבור בתו. רבי דובער הִפנה את השדכן אל אביו, שישקול את הדברים וככל שיפסוק – כן יקום. נכנס השדכן אל אדמו"ר הזקן, ורבי דובער לבש את בגדי השבת והמתין בדריכות מחוץ לחדרו של אביו.

כעבור זמן-מה יצא השדכן מחדרו של אדמו"ר הזקן בפנים נפולות. בקול שפוף הודיע לרבי דובער שאביו שלל את ההצעה. "אוי ואבוי", קרא רבי דובער בצער, "כמה חבל… לוּ היה מסכים לשידוך, היינו זוכים לשמוע ממנו דברי חסידות עוד הלילה!"…

גם עתה ביקש רבי דובער לנצל את ביקורו של אביו אצל אחותו כדי לשמוע עוד מאמר חסידות מאביו, שכן אחותו הייתה בעלת בקיאות נדירה בתורת החסידות ובמאמריו העמוקים של אביה. אך טבעי היה שכאשר יבוא לבקרהּ ישמיע באוזניה רעיון חסידי.

"אנא, בקשי ממנו שיבאר באוזנייך את המהות הרוחנית של בגדי הכהונה", ביקש רבי דובער. הרבנית פריידה הסכימה.

אלא שדווקא מפני תשוקתו העזה של דובער לדברי החסידות – מנע ממנו אביו להיות נוכח בלא-מעט הזדמנויות שבהן השמיע את תורתו, וזאת כדי שצימאונו לתורת החסידות יישמר. רבי דובער ידע שאביו לא יסכים לנוכחותו במקום, ולכן הציע לאחותו כי יתחבא בתוך ארון הבגדים שבחדר, וכך יוכל להאזין לדבריו של אביו. במהרה התמקם לו במחבוא, ממתין לבואו של אביו.

כעבור זמן-מה בא אדמו"ר הזקן לבקר את בתו. כפי שסיכמה עם אחיה, פנתה פריידה אל אביה בבקשה שיבאר לה את סודם של בגדי הכהונה. רבי שניאור-זלמן נעתר, ובמשך שעה ארוכה הפליא בדברי הסבר בהירים ועמוקים. הרבנית פריידה ורבי דובער ממקום מחבואו בלעו את הדברים בצימאון רב. באותם רגעים שכחה החולה את מחלתה, והיא ואחיה כמו היו שרויים בעולם אחר, נעלה ומרומם.

סיים רבי שניאור זלמן לבאר את עניינם של כל אחד ואחד מבגדי הכהונה. רבי דובער התעמק בדברים והתרגשותו שככה מעט. ואז נזכר שאביו לא ביאר את מהותו של האבנט. הוא חיפש דרך להסב את תשומת ליבה של אחותו לכך. רעיון נצנץ במוחו. הוא התיר את האבנט שחגר סביב מותניו, והשליכו לעבר מיטתה של אחותו.

כאן השתבשו הדברים. האבנט שהושלך פתאום לא חמק מעיניו של רבי שניאור-זלמן. מיד הבין מהיכן נזרק, והפטיר: "זו עבודה של בער'ל"…

הרבי החליט 'להעניש' את בנו על שהאזין בלי רשות לדברי החסידות, ואסר עליו להשתתף בהשמעת דברי החסידות בשבת הקרובה.

פניו של רבי דובער החווירו. האוּמנם?! בעבורו זה היה עונש קשה מנשוא. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. באותה שעה נראה היה כאבל. הוא התכנס בתוך יגונו, נסער ודואב, עד שחלה ממש ונפל למשכב.

מיום ליום הידרדר מצבו של רבי דובער. הוא נחלש כל-כך, עד שכבר לא היה יכול לקום ממיטתו. באותה שעה נכמרו רחמיו של אביו והוא נכנס אליו לבקרו.

הבחין רבי דובער באביו, ובשארית כוחותיו הרים את ראשו מעם הכרית וקרא בקול חלוש: "אבא, אנא אמור חסידות!".

רבי שניאור-זלמן נעתר לבקשה והחל לומר מאמר חסידות באוזני בנו החולה. בתוך רגעים מספר הוטב מצבו של רבי דובער, וכשסיים אביו את מאמר החסידות – כבר החלים ועמד על רגליו…

_________________________________________________________________________________________

הסיפור לע"נ הרבנית הצדקנית פריידא (הסתלקותה: ט"ז בסיוון תקע"ג),
הרבנית פריידא הייתה ביתו הראשונה של האדמו"ר הזקן. הייתה חשובה וחביבה מאוד על אביה והיה אומר בפניה כל שבת לאחר התפילה, חסידות. כאשר אחיה – אדמו"ר האמצעי – היה רוצה לברר ענין בחסידות, היה מבקש ממנה שתשאל את אביהם אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר האמצעי היה מתחבא ושומע את הדברים, אך אדמו"ר הזקן הבין שרוח בנו מדבר מתוך גרונה.