להתחיל שוב מבראשית. עברו ימי הדין ושמחת החג, ושוב מתחילים מחדש: "בראשית ברא אלוקים".

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".