משוכת העניבה / סיפור לשבת

חיים, אז תלמיד ישיבת חב"ד המרכזית, השוכנת בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בניו-יורק, נהג להקדיש מדי יום שישי כמה שעות לזיכוי יהודים במצוות תפילין. "מבצעים", כפי שזה מכונה בלקסיקון החב"די. האמת היא, שלא רק חיים. כל חבריו לישיבה, כמו כל תלמידי ישיבות חב"ד בעולם כולו, מקדישים את שעות אחר-הצהריים של ימי שישי לפעילות כזו. חיים ועמיתיו לצוות נהגו לנסוע למנהטן, שם ביקרו בקביעות בשורה של משרדים יוקרתיים, שנחשבו "שלהם". בדרך כלל, זכו להיענות יפה. אבל במקום אחד נתקלו ב"קרחון" בלתי עביר. היה זה משרד עורכי-דין יהודי, עתיר עובדים, שלרוב הראו עצמם עסוקים ולא שעו אליהם. אלו שכן היו מעוניינים להניח תפילין – זכו ליחס מאוד לא סימפטי מצד מנהל המשרד. בימים שהמנהל בעצמו נתקל באורחים הלא רצויים לו, הוא דאג עד מהרה לסלקם באלגנטיות מדיפה שנאה. הוא היה ממלמל משהו תוך כדי הליכה לעבר פקידת הקבלה – ואחרי כמה דקות היא הייתה מבקשת מהם בנימוס לעזוב את המקום. כך זה נמשך חצי שנה, אבל הבחורים לא נכנעו. מדי יום שישי הם המשיכו לפקוד את המשרד, ממתינים לבקיע שיופיע ב"קרחון". יום שישי אחד, בעוד ממתינים חיים וחבריו בתחנת הרכבת התחתית לבוא הרכבת שתוביל אותם ליעדם, פנה אל חיים רוכל, מקסיקני טיפוסי: "אדוני, יש לי עניבה שחורה, שתעמוד עליך נפלא". "לא, תודה", השיב חיים קצרות. "אני לא אוהב עניבות". "לא! לא!", התעקש המקסיקני. "אתה צריך עניבה. אדם חשוב עם חולצה לבנה כשלך צריך עניבה. הנה, אעשה לך הנחה. קח עניבה ששווה שבעה דולר בחמישה בלבד". "מצטער, אני לא רוצה עניבה!", ענה חיים בפסקנות. אבל האיש ממש התעלק אליו. "העניבה הזו היא בדיוק בשבילך! אם תלבש אותה תיראה טוב! אתה חייב"… ראו חיים וחבריו, שהרוכל המטריד עוד מסוגל לעלות עמם על הרכבת הבאה, אם לא יקנו ממנו עניבה. הם החליטו לנדב כל אחד דולר או שניים למשימה, והעניבה והכסף החליפו ידיים. חיים נשם לרווחה. הרבה זמן לא נתקל ביצור טורדני כל כך. אבל זה לא נגמר. "אדוני", קרב המקסיקני אל חיים, "לא מכרתי לך סתם. אתה באמת חייב ללבוש את העניבה! זה יגרום לך להיראות טוב!". חיים לא הספיק להוציא הגה מפיו, ואותו רוכל שלף מידיו את העניבה והחל לכרוך אותה סביב צווארו. "התכופף מעט… הרם את הצווארון של החולצה ו…יופי. עכשיו אתה נראה כראוי", הביט המקסיקני בסיפוק על מעשה…